למרות הספויילרים שעשו לו במהלך כל היום ברדיו, בעיתונות וגם בטלויזיה, למרות הביקורות האמוציונאליות בהן רבו חלק מהמשתתפים על קרדיטים ובזבזו כך חלק גדול מהתהילה שהגיעה להם ולמרות שמדובר בסיפור שסופו כבר ידוע – הסרט שהביא הערב רביב דרוקר נצפה כמו סרט מתח אמיתי.
כמו בסרטי הרפתקאות אמיתיים שבהם יוצא אידאליסט צעיר להציל את ארצו וסביבתו מאיום קיומי נורא המאיים עליו, אוסף בדרך חברים שיעזרו לו להצליח במשימה ומוצא את הדרך להגיע אל המטרה ולנטרל את האיום, כך גם כאן. אלא שבמקרה הישראלי-סורי שהתרחש לפני למעלה מעשר שנים זה קורה במציאות, והתרחש באמת. הסכנה בהקמתו, מתחת לאף של כור גרעיני שמטרתו ייצור פלוטוניום שישמש לצרכים צבאיים, קרי הכנתה של פצצה אטומית שתשנה את מאזן הכוחות במזרח התיכון, היתה ועודה סכנה מוחשית מאוד. עננה שחורה המתקבצת מעל השמיים באזורנו המסובך ומסוכסך. ברגע שהמודיעין הישראלי היה הראשון לזהות את העובדה, הקברניטים היו חייבים לתת תשובה.
הפור נפל על המשמרת של ראש ממשלה פצוע וחבול, אחרי נסיון לא מוצלח במלחמת לבנון השניה ממנה יצאה ישראל וידה רועדת וצבאה ומעמדה מתנשף. ועדות חקירה רעמו ברקע, שרי צבא ואלופים התחלפו בתפקידם והסקרים היו בשפל המדרגה. אבל החלטה צריכה היתה ליפול, והיא נפלה אצל מי שידע להחליט. ישראל הקטנה לא רצתה בתחילה לעשות את העבודה לבדה מחשש לתוצאות הרסניות בתגובה נמהרת של הסורי. הפניה לארה"ב שתעשה את העבודה נדחתה על ידם. עם כל הסימפטיה, אמרו, אנחנו מאחוריכם, אבל לא נעשה את העבודה.
ואז, אל מול דיונים והחלטות ותכנונים וביצוע זה קרה. ולמרות הדרך העקלקלה, ולמרות חילוקי הדעות וכיפופי הידיים, הביצוע היה מושלם. הסוף היה טוב והקטרזיס היה כמעט סוף הדרך, רק בעיה אחת – אסור היה לרוץ ולספר לחברה. זה יכול היה להרגיז את אסד ולהביא למטר טילים מדוייק על תל אביב.
כמעט כל מהעורבים, 2500 איש נצרו את לשונם. אפילו הנשיא האמריקאי אמר לאולמרט : זה שמהצד שלכם לא דלף דבר זה ברור. אבל זה שמהצד שלנו לא דלף זה נס. אבל לא בדיוק. את מדיניות העמימות שבר רק איש אחד – ראש האופוזיציה דאז. אחד בנימין נתניהו. אולמרט מספר שהוא הכניס את נתניהו בסוד הגילוי והכוונה לפעול עוד בשלבים מוקדמים. כדי לשמוע את חוות דעתו, כמו שעשה עם שני ראשי ממשלות קודמים אחרים – ברק ופרס. נתניהו, כמובן תמך בצורך לתקוף את הכור. גם בערב המבצע התקשר אולמרט לנתניהו להגיד לו שהנה זה קורה.
באחרית דבר כולם שתקו, למרות שהגילוי ונטילת האחריות יכולה היתה להעלות את קרנם של המעורבים ובייחוד קרנו של ראש הממשלה בשפל תדמיתי ואל מול גל חקירות גואה. רק נתניהו, מר ביטחון בעיני מעריציו, שבר שתיקה ופטפט שלא לצורך בטלויזיה בשידור חי בלתי מצונזר. התקשרת לברך את אולמרט? שאל אותו חיים יבין. כן, ברכתי אותו על הפעולה הוא ענה אחרי שהודיע כמובן שלקח בה חלק.
אם היה חסר דבר בתסריט המרתק הערב – זה אולי הקטע המודיעיני בסיפור, איך עלו על קיומו של הכור, חלק בסיפור שהתפרסם היום כבר והוא בודאי מרתק. נכון שמקטע עלילתי זה מעמיד חלק מגיבורי הפרשה זה מול זה – את המוסד מול חיל המודיעין והצבא. זה בדיוק הפרק שבו מתפצל נראטיב המדוייק כל כך בדרך אל הקליימקס. אבל שטף העיניינים לוקח אותנו הלאה, אל ה"האפי אנד" המקווה. וחסר גם ההמשך שלא נגמר עם אהוד ברק, עוכר שלווה סידרתי עם חשבונות פתוחים מהקריה ועד קצה המזרח התיכון…אבל על אלה נשמע, כנראה בימים הקרובים מתחת לכל עץ רענן.
הסרט של דרוקר בנוי כסרט מתח ומערב עדויות של חלק מהמעורבים מיד ראשונה. העדויות המצולמות הללו נאספו במהלך כמה שנים וחלק מהמרואיינים כבר אינם איתנו. הסיפור מגולל מסכת מרתקת של קבלת החלטות המערבות שיקולים עינייניים וגחמות אישיות של אגו וצרכים פוליטיים שהיו טבולים באומץ לב, כנות, אחריות ואמון. בארץ ומחוצה לה. נחשפנו גם ללא מעט מניפולציות רב צדדיות. מעלתו היא שהוא פורש מארג של התנהלות וקבלת החלטות מרתק במסגרת שכולה מגנטים אנושיים ומקורות מתח בזרמים משתנים שצריכים, בסופו של יום להשיג מטרה קיומית. במקרה הזה זה הצליח כי היה מי שניווט ולקח אחריות. השאלה האם כיום ובמבנה האנושי הנוכחי, ישנם עוד אנשים כאלה שלא רק ירימו את הטלפון בשתיים בלילה, אלא ידעו גם מה לעשות עם המידע שילחש באוזניהם…