תזכרו את השם לוקאס דהונט. הילד הבלגי בן ה 27 פרץ היום למודעות הקולנוע העולמי בסרט נפלא, מטלטל, סוחף שהקפיץ על רגליהם את מאות הצופים באולם לאחר ההקרנה במשך דקות ארוכות מאוד כשהם מוחאים כפיים בהתלהבות ומוחים דמעה של התרגשות בעת ובעונה אחת. הסרט שהביא הנה, "נערה" ("GIRL") הוא סיפור מהפנט על עוצמתו של כוח הרצון ואולי גם הסכנה המתלווה איליו כאשר הוא הופך לאובססיה.
לארה היא נערה יפיפיה בת 15 שחולמת להיות בלרינה. בלט הוא כל עולמה, כמעט, ובשל הרצון להתקדם עוברת המשפחה הקטנה להתגורר לא רחוק מבית הספר הגבוה לבלט בבלגיה. האב, נהג מונית שמודע לצרכים של בתו ומנסה לשמור עליה מקרוב מאוד. בנוסף ללימודים המפרכים ובהעדר אם לארה מטפלת גם באחיה הרך והמתוק. החלום להיות רקדנית מצליחה נפגש בכישרון די בוסרי ולאחר בחינות הכניסה לארה מתקבלת ללימודים על תנאי שתשתפר. המאבק להצליח ולהתבלט הוא מאבק אכזרי, יום יומי הכולל גם מצבים פיסיים שפוצעים את הגוף הדואב והמתענה. שרירים מתכווצים, רגליים ואצבעות מדממות וניסיונות להדחיק את כל אלה, לשאת בשפתיים חשוקות את הסבל הנורא.
זה יכול היה להיות סיפור די שיגרתי על חלום להצלחה וסיפור של התבגרות והתגברות אלמלא העובדה שלארה היא בעצם נער. אשה בגוף של גבר. את המציאות הנוראית הזאת היא מנסה להסתיר מסביבתה ובעזרת האב, רופאה המטפלת בה, מנתח ופסיכולוג היא מכינה עצמה לעבור ניתוח לשינוי מין. ניתוח שיסיר את אברי המין הגברי וישתול במקומם את אבר נשי שיהפוך אותה סופית לנערה.
לארה נקלעת למצב בו חלומותיה מתנגשים זה בזה. היא משתוקקת לעבור את הניתוח ואין לה שום היסוס אל מול הסבל, הסכנות והסיבוכים בהם הוא כרוך, אולם לשם כך היא צריכה לקחת תרופות הורמונליות ולחזק את הגוף, וזה בדיוק מה שעבודת הפרך בבית הספר והאימונים והתרגולים והמתחים בהם היא נמצאת הודפים אחור. היא מסתירה את מבושיה בפלסטרים הפוצעים את גופה וגורמים לה כאבים נוראים. היא אינה מתקלחת עם הנערות האחרות בכיתתה, מה שמביא אותן לליחשושים, לרתיעה ולדרישה לראות אותה-אותו ערומה במקלחת המשותפת. וזאת אחת הסצנות הקשות-מרגשות של הסרט הנפלא הזה. בנתיים, הנערה הדקה מפנימה את הקשיים, לא משתפת איש בפחדים ובלחצים בהם היא נמצאת, גם לא את אביה הדואג והמלווה אותה בהסכמה ובאהבה אין קץ.
מאחר ומצבה הפיזי והנפשי הולך ומתערער והניתוח נדחה מחליטה לארה לעשות מעשה שישנה את חייה אחת ולתמיד.
דהונט, ילדון בעצמו בסרטו הארוך הראשון מיטיב לחדור קרוב קרוב לתוך דמותה המרתקת של הנערה השתקנית, הנזירית, המלאכית. בחסדו של ויקטור פולסטר בתפקיד הראשי הוא מניח על המסך סרט מרגש בפשטותו ויודע להביט מקרוב על הגיבורה שלו שמצליחה לעורר את האמפטיה שלנו אל מול המצב הקשה והמורכב בו היא נמצאת. הסרט מתפתח אל מול עינינו, סוחף ועינייני, ממש כמו הגיבורה-גיבור שלו והדמויות המעטות המלוות את ההתרחשות גם הן מוסיפות הרבה עדינות ואמינות לדרמה שנפרשת לפנינו. זהו סרט חושף וחושפני שלא מסתיר דבר, מסתכל למצב הצבירה האנושי המטלטל ישר בלבן של העיניים של הדמויות ומכאן הישר גם אל ליבנו הפועם בחוזקה. הוסיפו לזה פגיעה ישירה במוסכמות המטלטלות את ההתנהלות של חלקים שמרנים רחבים בחברה שלנו והרי לכם גם סרט שעושה שרות חשוב לתפיסות הליברליות בויכוחים הניטשים היום ברחבי הממסדים הפוליטיים בעולם כולו.
עם הישג וביכולת שכאלה, אני בטוח שעתיד מרתק מצפה לבמאי הצעיר שהתקבל היום בבכורתו בקאן, על הבמה הנחשבת ביותר בעולם, בתשואות סוערות ומוצדקות בהחלט. מבחינתי זה אחד משלושת הסרטים הטובים בפסטיבל עד כאן. אז תזכרו את השם – לוקאס דהונט.
אל מול המחאה שהפכה אמש ולמוחשית מאוד במצעד של נשות קולנוע, למעלה מ 80 במספר ובהן שחקניות ובמאיות, כולל קיית בלאנשט יו"ר חבר השופטים השנה, בשתיקה רועמת על השטיח האדום בתגובה על הדרתן הכמעט מוחלטת של סרטי במאיות בפסטיבל, דוקא כמות הדמויות של נשים כגיבורות הסיפורים המוצעים כאן הולכת וגדלה. בשתי המסגרות המרכזיות אמש הוצגו שני סרטים כאלה, שלא עשו שרות טוב לטענות המועלות. סרטים בינוניים ואולי גם פחות שאכזבו חלק גדול מהצופים, גם אותי.
במסגרת "מבט מסויים" הוצג כאן סרטה של וונסה פילו הצרפתיה "פני מלאך" ("GUEULE D' ANGE") בכיכובה של מריון קוטאר כאם פרחה אלכוהוליסטית שאינה מסוגלת לגדל כיאות את בתה הקטנה בת ה 8. הילדה לומדת את הלכות אמה וטועמת אף היא מהיין המשתכשך בכוסות הרבים בסביבה וחייבת לנסות ולהתקיים באוירה המבולבלת הזאת. במסגרת שיטוטיה בהעדר האם היא פוגשת צעיר שגם הוא רווי בעיות עם החיים ומאמצת אותו, ללא הסכמתו לאב. הסרט פשטני, חיצוני ובלתי הגיוני עם משחק מוגזם של קוטיאר שלא יכולה אמנם לחרב שום תפקיד, אבל כאן היא מרבה במניירות בכמות של גלוני היין שהיא מוזגת לתוכה.
בתחרות הגישו לנו סרט נוסף על מלחמות וסכסוכים, נושא משופשף מאוד גם ואולי בייחוד השנה, "בנות השמש" ("LES FILLES DU SOLEIL") של הבמאית הצרפתיה אווה הוסון. הסרט מסופר מנקודת המבט של מתילד, עיתונאית צרפתיה שמגיעה לצפון כורדיסטן, אלשדות הקרב האכזרי של הכורדים עם כנופיות דאע"ש ופוגשת שם קבוצת לוחמות המונהגת ע"י בהאר, צעירה כריזמטית שאיבדה את בעלה שנרצח ומחפשת את בנה החטוף. הסרט המערב סיפור והבזקי עבר מזכיר את מסכות יום העצמאות שלנו המפארים את גבורתם של הלוחמים ושנראים הירואים ומלאי חשיבות שילוחית מידי.
בבוקר הוקרן כאן במסגרת התחרות ומתוך רפלקס מותנה צרפתי, המפותח מאוד בעיקר בפסטיבל קאן, סרטו החדש של ז'אן לוק גודאר " Le Livre d'image" . גודאר עצמו שהיה אחד המובילים במרד של שנות השישים בפסטיבל וקרא להפסקתו בדרישה לשינויים והתיחסות, זוכה למעמד של אל בסביבות הקולנוע הצרפתי. הוא עצמו לא נכח בהקרנה של סרטו, וגם אני לא הגעתי. התגובות על הסרט שהוא אוסף בחמישה פרקים של רעיונות פילוסופיים המעוטרים בקטעים של סרטים ישנים היו בהתאם. חלק נכבד מהצופים לא עמדו במטלה האינטלקטואלית.