מה עושים עם לארס פון טרייר ? את השאלה הזאת שואלים עכשיו אלפי הצופים שנחשפו לסרטו האחרון "הבית שג'ק בנה" שהוקרן אתמול בהקרנות הבכורה אל מול ארבעת אלפים שמלות ערב וחליפות טוקסידו לחות מגשם פעורי פה ושמוטי לסת ועוד כמה אלפי עיתונאים ומפיצים שמיהרו להקרנות הבוקר ביום שלמחרת.
מה עושים עם לארס פון טרייר שאלו עצמם, מן הסתם גם אנשי צוות הפסטיבל עצמו שהחליטו למחול על כבודם עם הפיאסקו של לפני 7 שנים כשסלקו אותו מהחגיגה הקולנועית שלהם על הקרואסט אחרי תקרית אנטישמית. ההחלטה לפתוח לגאון המטורף את הדלת מחדש התקבלה כנראה בהיסוסים לא מעטים ואולי זאת הסיבה שהאות של הפסטיבל המוקרן תמיד לפני הסרטים במסגרת הרשמית, נעדר הפעם מהמסך. במשך למעלה מ 30 שנותי כאן, מעולם לא קרה כדבר הזה… אבל אולי זאת בסך הכל תקלה טכנית, מי יודע. צרפתים… ואצל האיש הכי לא צפוי בקאן השנה, הכל הרי צפוי.
התגובות על מה שנראה על המסך במהלך שעתיים וחצי של סרט החודר למסתרי מוח מוטרף, בוודאי מעוות, היו קיצוניות. לצד נטישה רועמת של חלק מהצופים שבאו בסך הכל לראות ולהראות בערב גאלה נוצץ ויוקרתי, וכמה עיתונאים שלא יכולים היו להישיר מבט והשפילו אותו בדרכם אל מחוץ לאולם היו אחרים שמחאו כפים בהערכה. מי שחיפש כאן הנאה לא יכול היה למצוא אותה בסרט שכולו קריאת תגר על כל חוש אפשרי של הצופה כולל זה שמרגיש בטלטול אמות המוסר והערכים ההומאניים שלו.
אם היו לנו תהיות לגבי המבנה המשובש, יש יגידו, של מוחו היצירתי יתר על המידה של פון טרייר הן התנפצו לחלוטין במהלך הדקות המתארכות של הסרט שכולו מסע ארוך אל תוך התוהו המשלב מיזנטרופיה קיצונית ובעיקר חשבון נפש קשה ואכזרי המוגש על חשבון החצי הנשי של האנושות. בהמשכה של הדרך הסוערת שהאיש הולך בה בסרטיו המאוחרים – "אנטי כרייסט", "מלנכוליה" ו"נימפומנית" הוא מגביר מהירות ודוהר בלי בלמים במורד שכולו מוות והרס ובסופו, אולי גם סימנים של חרטה או רצון להשמדה עצמית. אחרת איך נסביר סרט המסתיים בנפילה חופשית ומודעת לחלוטין אל הכבשן הלוהט והלבה הרותחת של הגהינום.
זהו סיפורו של ג'ק, רוצח סידרתי שחיסל באכזריות 60 קורבנות, גברים וגם נשים המספר את סיפורו לדמות דמיונית המלווה אותו לאורכם של סיפוריו המצמררים. הדמות, ורג', היא ספק המצפון שלו, ספק המלאך המלווה אותו בדרכו אל השאול האישי, ואתו מנהל ג'ק שיחות המסבירות את התחביב האובססיבי הנורא שלו, ההופך אכזרי, אתגרי וקיצוני יותר ויותר ככל שהמשטרה מתקרבת איליו. השיחות הן ספק פרושים פסיכולוגיים ששולחים יד ארוכה לעברו של ג'ק כילד, שיחות פילוסופיות על אמנות ומוות, על הקשר בניהם, על אייקונים של אימה ועל המחלה בה לוקה ג'ק. הויכוחים על תפקידה וכוחה, כמו על מקורות ההשראה של האמנות מלווים בדוגמאות רבות מעולם ההסטוריה, הציור, האדריכלות, המוסיקה וגם הקולנוע וקולאז' מהיר של כמה מסרטיו של פון טרייר נפרש גם הוא על המסך כעד הגנה.
הסרט מתעד בדייקנות רבה שורה של מעשי רצח שמבצע ג'ק בתקופה של למעלה מ 12 שנים. החל מסילוקה של טרמפיסטית מעצבנת (אומה טורמן), דרך חיסול אלמנה ערירית ועד חיתוך שדיה של מאהבת לרגע צעירה. אחד מהשניים הוא משאיר על חלון המכונית של שוטר שנמצא בסביבה ואת השני הוא הופך לארנק מעור אדם. עור אשה.
נכון שג'ק מעיד על עצמו שהרג גם גברים וגם נשים, אבל פון טרייר מניח על המסך רק את הקרבנות הנשים, סליחה יש גם שני ילדים שנטבחים מיריות רובהו. הטענה על מיזוגניות שלו בסרטיו, גם הללו המתייחסים לנשים כקורבנות (ראו את "לשבור את הגלים" ואת "רוקדת בחשכה" הנפלאים שלו) מקבלת כאן תהודה מקפיאת דם בנוכחות אכזרית במיוחד. כמו שוודי אלן, להבדיל אלפי הבדלות זרק את "זליג" בפרצופם של המבקרים שדברו על משבר זהויות בסרטיו, כך פון טרייר מתיז דם על פרשניו נוטרי הטינה הרבים מספור.
רק שלשום הוקרן כאן עותק משופץ ומשוחזר של "2001: אודיסאה בחלל" הנפלא ונדמה שלפחות סופו של "הבית שג'ק בנה" מנסה ללכת בעקבותיו של קובריק. אצל פון טרייר זה קורה ולא בפעם הראשונה והיכולת הויזואלית הגאונית שלו מנסה להתממשק בכמה הזדמנויות עם זאת של הגאון הוותיק מהברונקס. המסע של ג'ק אל השאול וניסיונות ההתחמקות שלו מליפול לנהר הלבה השוצף בתחתית הבאר ללא תחתית מזכירים באופן מופלא את הסצנה בסרטו של קובריק שבה קייר דוליאה האסטרונאוט האחרון שנשאר לקרב הסופי עם HAL מכבה את המחשב הקטלני. סצנה נפלא ומצמררת המשלבת יכולת של תמונה ופס קול באופן מרתק.
אחרי הסקנדלים והחרמות, והעיתונות שבודאי תמתח אבריה אל מול הסרט הזה בטענות שפון טרייר חושף כאן לחלוטין את סגידתו לפשיזם הנאצי ולסמלים שלו (השטוקה, המפציץ הצולל הגרמני הנורא שעשה שמות במלחמת העולם השניה הוא על פי טרייר האייקון הנערץ עליו מכל), מי שהרוויח חזרה למודעות הוא מט דילון בתפקיד ג'ק. האיש שהתמחה בצעירותו בתפקידי היפיופים והטמבלים בשלב מאוחר יותר זוכה כאן לחשיפה שמעמידה את הקריירה שלו בפני תפנית שבוודאי תגיע. נדמה לי שככה לא ראינו אותו מעולם, בתפקיד שדורש ממנו יכולות וריכוז בסדר גודל שאינו מורגל בו. נקווה שהמקרה הזה לא יהיה חד פעמי. אם הסרט יחדור את חומות הטעם והחישובים הכלכליים של מי ממפיצינו ויגיע להקרנה בארץ קחו בחשבון סרט לבעלי קיבות חזקות.
לפני הרבה זמן רב, נגיד 1977 בגלקסיה רחוקה רחוקה, נגיד הוליווד בימים הכי מרתקים שלה עם קולנוע נפלא של קופולה, פאקולה, סקורסזה, אולטמן, אשבי, הופר, בוגדנוביץ', רפאלסון ואחרים יצא סרט אל המסכים, "מלחמת הכוכבים" שמו. ג'ורג' לוקאס במאי צעיר שיזם וביים אותו וחברו ללימודים סטיבן ספילברג עם "מלתעות" שמו קץ לתקופה הנפלאה ההיא כשפתחו בבירת הקולנוע העולמי את עונת הצייד אחרי הממון במה שהפך להיות תעשית הבלוקבאסטרים. אלה אותם סרטים שבני נוער בעיקר באים בשעריהם עוד ועוד, סרטים שמציעים הרבה פעולה ופעלולים וסיפור הרפתקאות וקרבות בין גלקטיים ואיומים תמידיים על שלום העולם והחרות האנושית שנפתרים בדרך כלל בכוח הזרוע או הלייזר.
מצלצלים רבים זרמו בקופות של האולפנים הגדולים שפימפמו את הסדרה. הסרט הראשון הפך לרביעי והוליד אחריו עוד ועוד המשכים אחורה, קדימה והצידה ו"מלחמות הכוכבים" הפסיקו מזמן להיות קולנוע והפכו למוצר מסחרי שמוכר צעצועים של סיפורים והמון יחסי ציבור שדוחפים למוחות מתרוקנים פאסט פוד ופאסט מובי עם ערכים תזונתיים אפסיים.
בימים שפסטיבל קאן היה אירוע מפואר ונוצץ באמת, עטור כוכבים של הקולנוע שהסתובבו על הטיילת, ראו ונראו ופרסומות הענק של הסרטים הגדולים והנוצצים של הוליווד מילאו את מרפסות המלונות הגדולים וצבעו את העיירה הקטנה בהדר אמריקאי, נהרה הנה לשבועיים כמעט כל השמנת של הוליווד. הסרטים שימכרו באירופה, בעולם כולו עברו כאן מיד ליד והשמחה רבה. היום, כשמגיע כבר כוכב אמריקאי הוא משתכן במלון מרוחק על הגבעות, מוקף שומרי ראש גברתניים והסרטים של הוליווד כבר לא נראים יותר. גם הזוהר חלף לו. לקאן זאת הגיע הערב זיכרון קלוש, אולי אפילו מעליב של הימים ההם, עוד סרט אנתולוגיה "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים".
עלוב, מטופש, משוחק רע, עלילה אידיוטית וחסרת הומור ומעוף שמנסה לעצב איך שהוא את הרפלקס המותנה שלנו מזיכרון הסרט ההוא, הראשון של לוקאס. עיקר הסיפור הוא איך נתקבצה חבורת האן סולו, חברו הטוב צ'ובקה והחללית הנאמנה לימים הראשונים, בגלקסיה רחוקה רחוקה במלחמות הג'דיי והרפובליקה הישנה והשוקעת ועלית אימפרית הפשע. הכל מסתדר מהר מידי ובדרך מאוד לא מתוחכמת כדי להתאים לתבניות של הסרטים הקאנוניים והמוכרים. אלדן ארנרייך חסר הכריזמה בתפקיד האריסון פורד הצעיר, אמיליה קלארק במבטא אנגלי מעצבן היא חברתו הלא מרשימה, וודי הארלסון מאכזב בתפקיד הקפטן שמכניס אותו לעולם ההרפתקאות ופול בטאני כאיש הרע הנוכחי. ויש כמובן גם עולם שלם של מפלצות חסרות ייחוד וטעם ובימוי משמים של רון האווארד, במאי לכל עת.
ואתם, ציפיתם ליותר ?