לפני הרבה זמן רב, נגיד 1977 בגלקסיה רחוקה רחוקה, נגיד הוליווד בימים הכי מרתקים שלה עם קולנוע נפלא של קופולה, פאקולה, סקורסזה, אולטמן, אשבי, הופר, בוגדנוביץ', רפאלסון ואחרים יצא סרט אל המסכים, "מלחמת הכוכבים" שמו. ג'ורג' לוקאס במאי צעיר שיזם וביים אותו וחברו ללימודים סטיבן ספילברג עם "מלתעות" שמו קץ לתקופה הנפלאה ההיא כשפתחו בבירת הקולנוע העולמי את עונת הצייד אחרי הממון במה שהפך להיות תעשית הבלוקבאסטרים. אלה אותם סרטים שבני נוער בעיקר באים בשעריהם עוד ועוד, סרטים שמציעים הרבה פעולה ופעלולים וסיפור הרפתקאות וקרבות בין גלקטיים ואיומים תמידיים על שלום העולם והחרות האנושית שנפתרים בדרך כלל בכוח הזרוע או הלייזר.
מצלצלים רבים זרמו בקופות של האולפנים הגדולים שפימפמו את הסדרה. הסרט הראשון הפך לרביעי והוליד אחריו עוד ועוד המשכים אחורה, קדימה והצידה ו"מלחמות הכוכבים" הפסיקו מזמן להיות קולנוע והפכו למוצר מסחרי שמוכר צעצועים של סיפורים והמון יחסי ציבור שדוחפים למוחות מתרוקנים פאסט פוד ופאסט מובי עם ערכים תזונתיים אפסיים.עכשיו מגיע אל המסך זיכרון קלוש, אולי אפילו מעליב של הימים ההם, עוד סרט אנתולוגיה "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים".
זה מה שקורה שסוחטים לימון שהרקיב על העץ, התיבש ונפל. ככה נראית מלחמת התשה. כי מה שנשאר מהימים המפוארים ההם שעוד עוררו עיניין, נראה גם אחרי מסע יחסי הציבור והפרסומות עלוב, מטופש, משוחק רע, עלילה אידיוטית וחסרת הומור ומעוף שמנסה לעצב איך שהוא את הרפלקס המותנה שלנו מזיכרון הסרט ההוא, הראשון של לוקאס.
כמו במנהרה אוטומטית לשטיפת מכוניות שמושכת את הרכב שלנו על פסים נעולים בכיוון מוכתב, כך עיקר הסיפור כאן מנסה לקושש את העובדות המוכרות, ולהתיך לנו חומרים לעוסים שיניחו אותנו לפתח העלילה הזכורה לנו על פה. איך נתקבצה חבורת האן סולו, איך הכיר את מי שהפך להיות שותפו וחברו הטוב צ'ובקה ואיך שם ידו כטיס החללית המוכרת, הישנה והאמינה. והכל מתכנס אל מרחבי הגלקסיה רחוקה רחוקה במלחמות הג'דיי והרפובליקה הישנה והשוקעת ועלית אימפרית הפשע.
האקספוזיציות מינימאליות הדרך אל נקודת הזינוק ההיא קצרה ומיידית והכל מסתדר מהר מידי ובאופן מאוד רשלני ולא מתוחכם כדי להתאים לתבניות של הסרטים הקאנוניים והמוכרים. קחו למשל את הדרך שבה האן זוכה לשמו : "עם מי הגעת ?" שואל אותו פקיד ההגירה בשערי הגלקסיה אליה הוא בורח. לא, "אני לבד" עונה האן. "טוב, אז נקרא לך סולו". ככה, פשוט פשוט.
אבל אם זאת היתה הבעיה היחידה, ניחא. העיקר הוא שהתחליפים לדמויות המקור הקאנוניות עלובים כל כך שפשוט מתחשק לקום וללכת. אלדן ארנרייך חסר הכריזמה בתפקיד האריסון פורד הצעיר עובר מפוזה לפוזה, אמיליה קלארק במבטא אנגלי מעצבן היא חברתו הלא מרשימה מחליפה חברבורות והופכת מאהובה זנוחה לתחליף חיוור של קרואלה דה ויל ועאלק פאם פטאל, וודי הארלסון מאכזב בתפקיד הקפטן שמכניס את סולו לעולם ההרפתקאות ופול בטאני כאיש הרע הנוכחי ממחזר טייפ קאסטינג. ויש כמובן גם עולם שלם של מפלצות חסרות ייחוד וטעם, וחלליות ורובוטים וחיילים מפלסטיק לבן ובימוי משמים של רון האווארד, במאי לכל עת חסר כל ייחוד. ובכל זאת אין כלום.
האמת, ציפיתם ליותר ?
"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" – 6 בסולם אורשר
Solo: A Star Wars Story