הקולנוע העולמי, האמריקאי ובוודאי הצרפתי מכיר את הנוסחה של "סרט נוחות". אלה הסרטים שכמו טיסה במחלקת עסקים, עושים ללקוחות טוב בגב ובישבן ואלה מחייכים כל הדרך אל הסיום המובטח, כשכולם חוזרים הביתה בשלום ובלי שברי מאמץ או קרישי דם. הסרטים המאכלסים את המסגרת הזאת הם בדרך כלל קומדיות, חלקן רומנטיות וחלקן קומדיות של מצבים, לא חדות מידי, לא עמוסות מידי ותמיד זאת סיטואציה שרוב הצופים מכירים בגוף ראשון או מסיפורי קרובים קרובים.
"לאמץ אלמן" הוא אחד מהסרטים הללו שבעצם אין שום דבר רע לאמר עליו, מלבד לציין את העובדה שיש לו משקל כל כך קל שאפילו במכשירים מדוייקים מאוד קשה להוכיח את קיומו. שעה וחצי עוברות להן ושום דבר משמעותי, אם בכלל, לא התרחש. נכון, יושבים ומחייכים רוב הזמן והפופקורן נשאב בקלות לבית הבליעה, אבל אין כאן שום ערך קלורי, שום תרומה לבנית מודעות כל שהיא.
הנושא הפעם הוא מצוקת הדיור באירופה של העת המודרנית, בעית נדל"ן בוערת הנכונה כנראה גם בפריז, כמו בברלין (מכיר מסיפורי קרובים מאוד), לונדון או תל אביב. לקנות זה יקר, אבל מסתבר גם שלשכור זה בלתי אפשרי. אם יש נכס טוב, או כל נכס בכלל, יש עליו עשרות קופצים, מבחני הקבלה נוקשים ומסובכים והסיכויים להיכנס ולגור, גם בשכירות, בדירת חלומות או בכל חלל אופציונאלי בכלל שואפים לנס. אז הנה, יש מכנה משותף להתחלק בו בצרות ואחרי הבכי מגיע הצחוק, והרי לנו בסיס לסיפור-בועה בקולנוע.
הובר הוא אלמן מזדקן שמבכה לבד בחושך את מות אשתו. הוא לא יצא מהמרה השחורה שלו מאז הלכה לו הגברת, מלבד גיחות קצרות לבולנז'רי השכונתית לקנית לחם שיפון, בעיקר. הדירה בה הוא מתגורר ענקית. ארבעה חדרים גדולים שהוילונות לא הוסטו בהם לכניסת אור ואויר מאז הלוויה והובר מחפש מישהי לנקות לו. מתוך בלבול הוא מקלף מלוח מודעות שבחנות המאפים פתק לא נכון, מתקשר למספר שעליו וכתוצאה מכך מתייצבת על מפתן דלתו צעירה תוססת המחפשת מקום להניח בו את חייה. לפחות לזמן מה, עד שהחבר שלה יחזור מעסקיו במזרח אסיה.
המפגש הראשון, כמו בכל קומדיה רומנטית מדגיש את הפער בין שני האנטגוניסטים – הוא מבין שטעה והיא לא מוותרת עד שהיא חודרת את החומות שהקים סביבו, אבל זה לא נגמר כאן. כצפוי הגבר המזדקן חסוך הצאצאים – אשתו לא יכולה היתה ללדת והוא הגניקולוג היה כסנדלר המתהלך יחף, נכנע לקסם ומנואלה הסטודנטית האנרגטית המחייכת תדיר הופכת לדיירת משנה. וגם כאן זה לא נגמר. היא, המודעת לגודל הדירה של הובר ולמצוקת הדיור משכנעת את האלמן המזדקן לפתוח את הדלת לעוד שתי דמויות המעשירות את הארסנל האנושי לבנית כמו משפחה עבורו. ועכשיו החיים, בממשק חוויתי לא מוכר, יראו אחרת. המושגים הבורגניים מזדעזעים כדי להוכיח שאפשר גם לחיות בקומונה, כל עוד הוא מחזיק בידו את זכות הוטו.
הנתיב שבו הולכת העלילה כל כך מוכר שהצופים המיומנים יכולים לא רק לצפות את המהלכים דקות קדימה, כאן מדובר אפילו עד לרמה של טקסטים. העימות שנועד להפוך לאהבה (לא פיסית או מינית, אהבת אב לבתו) צפוי מהרגע הראשון וחוסר מאמץ הקליטה מותיר זמן מוח פנוי להחזיר אותנו להמון סרטים דומים החל מ"אורות הבמה", דרך " הסנונית שמבשרת את האביב", "סיפור האהבה של מסטר מורגן", "המטפלת" ואולי אפילו "אבודים בטוקיו" בין רבים אחרים. כמובן שיש כאן עוד שתי עלילות משנה זעירות המיועדות לעבות את דמויות שני הדיירים הנוספים המצטרפים למשפחה הקטנה, עורך דין גרוש שעדיין כרוך אחרי פרודתו ואחות בית חולים בטיפול נמרץ המפתחת רגשות לצעיר שעומד בפני ניתוח החלפת לב. הסיפורים הרומנטיים של השניים הללו יאוחדו לממשק משותף במעלה העלילה, כמובן.
הבמאי פרנסואה דזנייה מביים את הסרט ביד קלה, בשארם צרפתי שנסמך מאוד על שני השחקנים בתפקידים הראשיים. כמובן. הובר הוא אנדרה דוסלייה, מהשחקנים הוותיקים והמוערכים של הקולנוע והתאטרון הצרפתי, מי שהוכיח את היכולות שלו גם בדרמות רציניות יותר וגם בקומדיות קלילות. מנואלה היא ברנג'ר קריף צעירה חייכנית, אולי מידי עם הרבה אמפטיה אנושית וחום שופע המנסה לעשות בתמימותה הסוחפת רק טוב לבני האדם סביבה. דזנייה סוחט את היכולות הללו של שחקניו כמה שיותר בלי לעבור את גבול הטעם הטוב ומעמיד בפנינו סרט קליל, ללא טיפת מיזנטרופיה, ללא ביקורת, תוך תקווה שבעת טיסת הנוחות שלנו נחשוב גם על אלה שאין להם היכן להניח ראשם בלילה. הבעיה היא שבכורסה כל כך נוחה אנו נוטים להירדם, לא לצאת למלחמות.
"לאמץ אלמן" – 7 בסולם אורשר
Adopte Un Veuf