ב"גלובוס מקס" בקניון הגדול בפתח תקווה עדיין קוטעים בפתאומיות ובחוסר רגישות את הסרטים לחמש דקות מזנון. בפסק הזמן הזה, באמצע המופע השתול של מריל סטריפ כשחקנית אורחת שבאה מאמריקה לסביבה בריטית כל כך, חשבתי על החיפושית פולקסוואגן וגלגוליה. כאדם צעיר בשנות ה -80 וה -90 עברו תחת ידי כמה וכמה מהדורות של המכונית העממית הגרמנית הזאת שהיתה פתרון זול וזמין להתנייע בשחר ימי הפקקים בתל אביב. החיפושית היתה "מדיום קר" שהצריכה, בשל הנזירות הגרמנית שלה, שימוש מורכב של מירב החושים – גם שמיעה בשל רעש המנוע הסואן, גם ראיה בשל חלון קדמי מצומצם שלה, גם תחושה בנוקשות המושבים והמרכב שלה וגם בכוח שנזקק לו הנהג כדי לסובב את ההגה. אבל למרות הגמלוניות היתה החיפושית אמינה, עליזה, אהובה ומחממת לב.
אחרי כמה עשרות שנים ומשפגה הפופולאריות אל מול מכוניות נוצצות, מפוארות, נוחות ומהירות יותר, החליטו בפולקסוואגן, קונצרן הענק להפסיק את הייצור אבל הנוסטלגיה והחמדנות עשו את שלהם ונולדה החיפושית החדשה. "כאילו כמו" אבל מודרנית, מלוקקת ויקרה. מכונית אופנתית לבנות עשירים. מדיום חם הפונה לחוש אחד – הראוותנות. וזה, כמובן לא היה זה והליין גמגם וגסס. ל"מרי פופינס חוזרת" קרה בדיוק אותו הדבר.
כמו פולקסוואגן ששמה יהבה היום על חברות בנות מספרד ועד צ'כיה כך גם דיסני מחפשת את תהילתה במרצ'נדייזינג ובמיקור חוץ, במקרה שלה מתוך המאגר הנוסטלגי האדיר. שורה ארוכה של סרטי מופת תקועים בשורת ה"רימייק" שלה באופנים כאלה ואחרים תוך תקווה שמה שהיה הוא שיהיה, כי היה דבר. "מרי פופינס" של רוברט סטיבנסון, במאי בית של החברה בשנות השישים שהיה אחראי על כמה סרטי לייב אקשן של דיסני (לא לבלבל עם רוברט לואיס סטיבנסון שכתב את "אי המטמון" ו"המקרה המוזר של ד'ר ג'קיל ומיסטר הייד", בין השאר) הפך לאגדה מסופרת, מושרת ועוברת מדור לדור ולכן גורלו נגזר באופן דומה. גם הוא היה מועמד ועבר תהליך של עשיה מחודשת בסגנון היכולות הטכניות של המאה ה- 21 ומכוון, אולי לקהל מתחדש. מה שלא לקחו שם בחשבון זה שבקלסיקות כאלה לא צריך לגעת, הן ממשיכות לרתק ילדים בשל האיכויות הטבועות בהן ואם קיוסק עומד במקום אחד כבר למעלה מחמישים שנים וממשיך למשוך קונים, למה להזיז ?
הגרסה המודרנית לסרט המקורי שנכנס בדחילו ורחימו לארכיון הסרטים הלאומי האמריקאי כסרט לשימור היא תחליף חלול לחגיגה הקולנועית שנעשתה על פי ספרה של פמלה לינדן טראוורס ב 1964. הסיבה פשוטה, עקרונית, חדה ומתבהרת די מהר במהלכו של סרט ההמשך : תפקידה של מרי פופינס, האומנת האולטימטיבית התכווץ עד שנדחקה כמעט לגמרה מהתפקיד המרכזי שהיה לה פעם. הוא בוודאי לא נושא את אותו משא של השפעה על מהלך העיניינים כפי שעשתה זאת באופן כל כך דרמטי ומקסים ג'ולי אנדריוס כמרי המקורית.
אם נזכיר נשכחות, למרות שאני בטוח שהסרט ההוא עדיין חרוט עמוק בהתבגרות של כולנו – צעירים יותר וצעירים פחות, מרי המקורית הגיעה למשפחת בנקס הלונדונית והאפורה כמה שנים לפני מלחמת העולם הראשונה כדי למלא חסר רגשי. אבא ג'ורג' ואמא ווילפריד היו עסוקים יותר מידי בעיניניהם (אבא בעבודתו בבנק ואימא בפעילות סופרז'יסטית) והאומנת שטיפלה בג'יין ומייקל הקטנים החליטה לעזוב. מרי פופינס שהגיעה מרחפת עם המטריה והתיק האגדיים היתה תמצית הבקשות שלהם לנאני רצויה. וכמובן, למרות הנוקשות הבריטית שלה כבשה מיד את ליבם. יחד עם מרי שלהם הם עברו הרפתקאות מצולמות ומצוירות בעולם קסמים ויחד הם יכולים היו לנסות ולפתור את הבעיות של אבא בבנק ושל התפוררות המשפחה המתאחדת באהבה מחודשת.
מרי החדשה מגיעה אמנם עשרים וחמש שנים אח"כ עם הרוח, תלויה על עפיפון אבל נוחתת בבית בנקס בנסיבות אחרות. ראשית – איש לא ביקש אותה לבוא ולא חיכה לה בציפיה. היא מופיעה בפתח הבית בהפתעה גמורה ובעת לא מתאימה. ג'יין ומייקל בגרו והפכו לאנשים, מייקל הוא אלמן זה מקרוב שלא יכול להתגבר על צערו, יש לו שלושה ילדים קטנים, משרת זוטר בבנק ובלבול בחשבונות. בעיקרון הוא צייר, אמן שראשו בעננים ולא בהבלי העולם הזה ולכן הוא מאחר בתשלומי ההלוואה שלקח והבנק מאיים לנשלו, עם כל המשפחה מהבית עמוס הזכרונות. ג'יין אחותו פעילה בעינייני זכויות הפועלים והימים הם ימי המשבר הכלכלי של אמצע שנות השלושים.
לא פלא שאין לו ראש לקבל את פניה של מי שהיתה האומנת האהובה והקסומה של ילדותו והוא מתייחס אליה בהתנכרות בולטת. בימים של דלות כלכלית מי יכול לפרנס עוד פה אחד בבית ? מרי החוזרת מתכווצת, לכן, לחדרם של הילדים הופכת לחביבתם בערבון המוגבל לכמה קסמים מוכרים מהסרט הקודם (תיק ממנו נשלפים עוד ועוד חפצים ויכולת להיכנס לעולמות אנימציה דמיוניים דרך האמבט) ומחדשת, כרפלקס מותנה את ידידותה עם ג'ק מדליק הפנסים שהיה בן חסותו של ברט מנקה הארובות מהסרט הקודם. ומה קורה למסורת של המשכיות המקצועית ?
בהחלטה לשנות כך את מהלך הדברים מנתקת דיסני את הבסיס הרגשי לסרט ומעמידה אותו בעיקר על צורך להחנות את הסרט בסוף כלכלי טוב בניחוח קלוש של דרמה בלשית לילדים שתפתור את בעיות המשפחה האוהבת ממילא. הילדים הם אלה הממלאים את התפקיד הראשי להתרת המזימה של מנהל הבנק למחוק את זיכרון המניה של אבא בבנק, שקיומה יכול לעזור לפתור את המצוקה הכלכלית. למרי פופינס נשאר רק להתבונן ולתמוך, פה ושם. הריק הזה מהדהד לכל אורכו של הסיפור המעובד שמציע העתקי שמש צפויים מאוד למהלכים של הסרט המקורי. "כמעט, אבל לא אותו הדבר" היא כאמור התחושה לאורכן של כל 130 דקות הסרט. מרי הופכת לחביבת הילדים, יש. האדמירל שיורה מתותח בבית השכן, יש. בת הדודה המוזרה טופסי פופינס כתשובה לדוד הצוחק, יש. ריקוד מדליקי הפנסים כתשובה לריקוד מנקי הארובות, יש. קרנבל החיות בפארק המוסיקאלי של דולטון במקביל לטיול הקסום עם הפינגווינים, יש. וגם מוכרת הבלונים הזקנה כתחליף למאכילת היונים, גם יש. (רשימה חלקית).
נכון שגם בגרסה המחודשת יש כמה רגעים מרגשים, בייחוד כאלה המעלים באוב את הזיכרונות מהסרט המקורי וכמה רגעים של מקצוענות מקורית. בולטים בהם הרגעים של החבורה בביקור הדמיוני ב The Royal Doulton Music Hall. שם יכולה אמילי בלאנט (שחקנית האהובה עלי במיוחד), המרי המחודשת להוכיח כישרון של ריקוד ושירה בנאמבר המרנין A Cover is Not the Book המשלב את היכולות הקולנועיות שלה, של המחשב ושל רוב מרשל הבמאי שנוטל כמה מאפיינים מ"שיקאגו", הפרוייקט המוצלח אולי ביותר שלו. גם הופעתו של לין-מנואל מירנדה בתפקיד ג'ק מלוטשת, קולין פירת' בתפקיד מנהל הבנק הנבל הדו פרצופי עושה כמו שצריך את מה שהוא יודע בעל פה, ג'ולי וולטרס כטבחית המשפחה חיננית כנ"ל, מריל סטריפ ממשיכה לשיר ומחלטרת עוד מופעון, אבל בן וישו כמייקל ואמילי מורטימר כג'יין מאכזבים. נכון, זה גם בגלל כתיבה דלה של הדמויות המאופיינות ברישול, אבל זה גם בעיקר בגלל שהם כנראה לא הבינו עד הסוף את גודל האחריות השילוחית שלהם. הוותיקים דייויד וורנר, אנג'לה לאנסברי ודיק ואן דייק המכניס אנרגיות חמימות גם בשניות בהן הוא מופיע ממש בסוף הסרט, מעלים חיוך נוסטלגי מתקתק.
השירים של מרק שיימן וסקוט ויטמן נעימים אבל אינם מגיעים לאיכויות המזומזמות של הסרט המקורי. אולי זה בגלל שאת אלה אנחנו מכירים על פה והם מזמן כבר חלק ממחזור הדם שלנו. האם משהו יכול להתחרות ב" סופרקאליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס ", "כפית של סוכר", "צ'ימצ'מני", "האכילו את הציפורים" ו"בואו נעיף עפיפון" ? נדמה לי שלא. ואם גם לכם, כמו לי זה עושה חשק נוראי לחזור, מיד ועכשיו לשקוע בסרט המקורי, זה בדיוק מה שנעשה. נכון יותר, מהנה יותר וצודק יותר.
"מרי פופינס חוזרת" – 7 בסולם אורשר
Mary Poppins Returns