הסרט המקורי "גלוריה" של הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו נחשף לראשונה בפני העולם בפברואר 2013 בתחרות הבין לאומית של פסטיבל הסרטים ברלין, פסטיבל שמגלה כבר שנים סימנים ברורים של מחלה סופנית בשלבים מתקדמים בתחום האיכות. אל מול החומרים הדלוחים המרובים שהוצעו לקהל, לעיתונאים וכמובן לחבר השופטים באותה שנה בלט "גלוריה" בחן שלו, באיכויותיו הדרמטיות, ביכולת ההבחנות האנושיות, בעיצוב דמותה המורכבת של הגיבורה וביכולות הברורות של השחקנית בתפקיד הראשי פאולינה גרסיה שהיתה, עבור רוב הצופים, אנונימית למדי ומאוד משכנעת.
חבר השופטים בראשותו של הבמאי הסיני וואנג קאר וואי שכלל בין השאר גם את השחקן טים רובינס העניק לבסוף את הפרס הגדול, "דב הזהב" לסרט הרומני "בן יחיד"( "CHILD'S POSE ") של הבמאי הצעיר קאלין פיטר נצר, סיפורה של אם מהעשירון העליון ברומניה שעושה הכל כדי לזכות את בנה שדרס ילד בתאונת דרכים. הסרט זכה אמנם לאהדה יחסית של הביקורת אולם איש לא חשב על פרס ראשון. כסוג של פרס ניחומים זכתה גרסיה בפרס השחקנית ולליו זכה, מכאן להכרה גם בקולנוע הבין לאומי. כמובן שעזרו לזה עוד כמה זכיות בפסטיבלים בולטים אחרים ובהשתתפות הסרט באוסקר האמריקאי בקטגורית הסרט הזר. הוא אמנם לא הגיע לחמישיה הסופית אך הקריירה של לליו זינקה לשחקים. מבמאי צ'יליאני די אנונימי שאחריו כמה סרטים קצרים ושלושה באורך מלא הפך להיות אישיות מחוזרת גם בהוליווד.
לליו היה כנראה גם האדם הנכון במקום הנכון, בסביבה קולנועית עם אוסמוזה מתגברת שהגבולות בה הם דקים ועבירים בעזרת האינטרנט והסטרימינג, והוא הציע סרט המחזיר למרכז הבמה את הדמות הבשלה של האשה בשנות החמישים שלה, כדמות קולנועית מרכזית. משהו שהיה חסר בימים של סרטי מארוול המתפרצים ברעש כמעיין המתגבר על המסכים בעולם. גלוריה, גרושה בסוף שנות החמישים שלה, אם לבן ובת מבוגרים כבר, מנסה להמשיך ולטחון את החיים הטובים בלי להיכנע לגחמות מצבי הרוח. היא מבלה במועדוני ריקודים, רומן מזדמן ולעיתים קרובות הרפתקת סקס סוערת.
כך היא פוגשת את רודולפו המבוגר ממנה בעשר שנים, כמעט גרוש ומטופל בשני ילדים המוצצים את לשדו ומנצלים אותו. הוא לא הצליח להתנתק לחלוטין מחייו הקודמים הממשיכים לרדוף אחריו כבומרנג משפחתי שקשה מאוד להפטר ממנו. אולם הקשר עם גלוריה הולך ומתהדק וצריך לעמוד במבחן היכולת של הגבר להחליט על מהות היחסים שלו עם האישה החדשה. ויחסים אלה עוברים עליות רבות ומורדות רבים לא פחות.
שש שנים עברו ושני סרטים קרבו את לליו להוליווד, מדלג על החומה של טראמפ שמנסה בלא הצלחה לעצור כל הגירה מהדרום. "אשה פנטסטית" שעבר אותו מסלול כמו "גלוריה" (ברלין – פרס תסריט ואוסקר – הסרט הזר הזוכה) ואהדה מסוימת של הביקורת בסיפור על צעירה טרנסג'נדרית שאהובה המבוגר מת והיא נלחמת במשפחתו ובסביבה על מקומה וזכויותיה ו"שאהבה נפשי" שהתעופף מזרחה מעל האטלנטי לסיפור לונדוני על יחסים אסורים. כאן זה קורה בין בתו החוזרת בשאלה של רב חרדי שעזבה את קהילתה ועברה לניו יורק ששבה הביתה ללוויתו של אביה ומחדשת את הרומן שלה עם חברת ילדות שנשארה מאחור. שני סרטים בהם ניסה לליו להוכיח את התמחותו בעינייני נשים חריגות המשסות עצמן אל הליבידו שלהן ולפחות בסרט השני, בתצוגת משחק מעוררת חלחלה מטעם רייצ'ל וויז שיזמה את הסרט ורייצ'ל מקאדמס ששיתפה פעולה.
מה שמביא אותנו לפרוייקט הקולנועי החדש של לליו – שינוע הסיפור שהניע את הצלחת הקריירה שלו לצפון אמריקה וצילום מחדש של "גלוריה", הפעם עם שינוי קל של הכותרת – גלוריה מקבלת גם שם משפחה "גלוריה בל", העלילה מתרחשת בלוס אנג'לס, באנגלית, לגבר קוראים כאן ארנולד (ג'ון טורטורו) ומה שחשוב ביותר – עם ג'וליאן מור בתפקיד המרכזי העוטה הוד על הנסיון כולו. לליו מצטרף כאן לשורה לא ארוכה מאוד של במאים שניסו להפוך הצלחה אמנותית מאותגרת טריטוריה בשפה שאינה אנגלית לבום כלכלי הוליוודי בכסף, בלשון ובטכניקות של בירת הקולנוע העולמי. במאים שהזהות המקצועית שלהם נעה בין הסגפנות של מיכאל האנקה האוסטרו-גרמני לבין רוברט רודריגז הפרובוקטיבי בטעם מקסיקו (אני יודע שהוא נולד בסן אנטוניו, טקסס). ולמרות שהסרט מציע העתק שמש כמעט מדוייק, סצנה אחרי סצנה ודמויות בעקבות דמויות ואפילו טונאז' של צילום דומה, התוצאה הסופית די דלה ואפילו מעט מאכזבת להוציא אלמנט מרכזי וחשוב אחד – ג'וליאן מור. וכאן היא באחד המופעים המרכזיים בחייה הקולנועיים. כדי להבין את ההבדל תחשבו אינה קראבצקי (שזכתה ב"מסטר שף" בעונה הראשונה) מול גורדון רמזי, הפועל באר שבע מול ברצלונה ויורם גאון מול פרדי מרקיורי, למשל… מטבח לאומי מול קוויזין מישלן.
מור היא מגה שחקנית המוכיחה כשרון שהולך ומתפתח בעשרות הסרטים בהם השתתפה החל משנות ה 80 של המאה הקודמת. היא יוצרת מגוונת שאינה חוששת מדעות קדומות ומנפצת לא פעם ולא פעמיים מה שיכול להיות טאבו בקולנוע האמריקאי שיש בו מידות נכבדות של שמרנות. מור היא אחת השחקניות שנדמה שהטבע לא משפיע על מראן ועל יכולות החדירה שלהן לכל דמות אפשרית והיא אחת מאותן שחקניות ושחקנים שעצם הופעתם/ן יכולה להאיר סצנות ולהרים סרט. די אם נציין כמה מהתחנות המרתקות בחייה : "היד שמנענעת את העריסה", "תמונות קצרות", "לילות בוגי", "ביג ליבובסקי", "מגנוליה", "הרחק מגן עדן", "השעות", "עדיין אליס", "משחקי הרעב", "לאהוב אותה", "סודות הפרוורים" ו"בל קנטו", בין האחרים.
מור מביאה לסרט את המוניטין שלה שיש בו מן הנפלא אך גם מן הגורע. מהפן החיובי נציין כי כל סצנה בה היא משתתפת, והיא מאכלסת כמעט את כל הרגעים המתארכים לעיתים של הסיפור בתנועה ובהרהור, בפריים מלא או בקלוז אפ, מציעה איכות ואמינות, אומץ ויכולת לרגש. אולם מצד שני, לך ותאמין שאישה מרשימה ויפה כזאת שנראית נפלא מחפשת בבארים אפלים סטוצים מזדמנים במשך 12 שנים מאז גרושיה ולא מוצאת מישהו בעל ערך כבן זוג…
מה שהיה לגרסיה האנונימית בגרסת המקור, האמינות בגילום הדמות נסוג כאן אל מול הזוהר המופגן של מור ופוגע – למרות הביצוע הנפלא, המושלם כמעט של האמריקאית ביכולת של הסרט לחדור אלינו מתחת לעצמות. גם האיטיות של הגרסה ההוליוודית שנוספו לה כרבע שעה על סרט המקור (שגם הוא מצדו צעד לאיטו עם הרבה קלוזים של הגיבורה כצילומי אווירה) לא תורמת ומעקרת מעט את האמפטיה שאנו רוחשים לדמות הראשית כגיבורת מלודרמה מודרנית. ואם ההצלחה של לליו בסרט המקורי נבעה מיכולתו לפרוש תמונה אמינה ומעניינת לעולם של בני החמישים-שישים שבו הרומנטיקה והסקס עדיין רוחשים ולהיות גם עדין, גם עוקצני, גם משעשע וגם כואב, כאן נדמה שהחדות כהה יותר והמלודרמטיות גוברת.
ברור לי שהקוראים, ברובם לפחות לא יתאמצו מאוד לראות את הסרט המקורי כדי להשוות אותו עם הרימייק שלו. אבל מי שיעשה זאת יוכל להפנים שעור מעניין על מצבו של הקולנוע, העולמי וההוליוודי ועל חשיבותו ויתרונותיו של קולנוע לאומי שנובע אפילו מארץ קטנה כמו צ'ילה.
"גלוריה בל" – 8 בסולם אורשר
Gloria Bell