כולם רוצים להיות דולי פרטון, אבל מה לעשות לא כולם יכולים. הצפיפות ליד דלתה של הכוכבת שופעת החזה והשיער לא חדלה גם כשהשנים חולפות והנערה כבר בת 73, אם לא אכפת לכם. הם באים לנאשוויל טנסי מקדש מוסיקת הקאנטרי העולמי בנחילים מכל רחבי הארץ הגדולה שזהב מתגלגל בה ברחובות וחלומם הוא הפרסום והתהילה. מקנדה, מאוסטרליה, אירלנד, סקוטלנד, מכל מקום שאיליו הגיעה בשורת מוסיקת הקאנטרי והחגיגה הגדולה של ה"גראנד אול אופרי" המשדרת את האופיום המוסיקאלי הזה לעולם כולו. בייחוד לעולם המרוכז בדרום מערב ארה"ב. אפילו אלטמן הגדול, מטובי סוקרי הרנטגן של התרבות האמריקאית וסמניה נתן דעתו של התופעה לפחות בשני סרטים שלו "נאשויל" הנבואי ו"המדריך לחיים בכפר" הצוואה המרגשת שלו לעולם בסרטו האחרון.
נראה שגם רוז לי הקטנה מגלזגו גיבורת "השיר של רוז" סרטו של טום הארפר נדבקה בוירוס למרות שחייה עלובים ורחוקים מאוד מהחלום הנכסף להגיע לנאשוויל. היא בת למעמד הפועלים הדפוק, כבר בת 18 היתה לאם של ילדה וילד באין אב נוכח בסביבה. ילדיה גודלו בעזרת אמה המכלה חייה במאפיה שבקניון והיא עצמה מנסה את כוחה בבר מקומי עם להקת חובבים לשיר קאנטרי, בלא הצלחה מסחרית ובלי סיכוי לפריצת דרך. בתחילתו של הסרט היא משתחררת ממאסר של שנה בעוון עזרה בהברחת הרואין לחברים בכלא.
דרך הלבנים הצהובות לא חוצה את גלזגו, היא תספר לנו בשיר שיחתום הסרט אבל גם תוסיף שאין כמו בבית. מסקנה שלוקחת אותנו הרחק משם, לדורותי מקנזס הקרובה לנאשוויל הרבה יותר מלגלזגו עכורת מזג האוויר. אבל למרות הסיבוב שרוז לי תעשה מעל האוקיאנוס האטלנטי לבסוף, נראה שבסך הכל הכי טוב ליד המקורות והחברים והמשפחה, עלובה וקטנה אך אוהבת ככל שתהיה.
כמו דורותי ב"הקוסם מארץ עוץ" עם ההבטחה המתגלה בסופו של דבר כהבטחת שוא, גם רוז לי יוצאת למסע בעזרת כמה דורשי טובתה. המכשפה הטובה מהצפון, מהחלק העשיר של העיר , זאת ששוכרת את שרותיה כעוזרת בית, מוקסמת משירתה של הצעירה ומחליטה לעזור בגיוס הכספים דרך מימון המונים של ידידיה העשירים. סטארט אפ שנכשל לבסוף בהתערבות רוע לב של אחד המקורבים. או המכשפה הרעה מהדרום, המקורבת אליה ביותר, אמא שיש רק אחת שרוצה את הבת ליד הילדים שלה ורואה בעיין דואבת ובלב שבור את חוסר יכולתה של רוז לי לעמוד בהתחייבויותיה ההוריות לטובת ההתמכרות למוסיקה.
כן, הנה עוד סרט המעמיד זה מול זה כשני חתולים מתנצחים את הדילמה של קריירה מול גידול ילדים בעימות שהדרמה שבו מגיעה לכל היותר לגובה של נגיעה סנטימנטלית שיש בה לחלוחית עיין מסוימת. בכלל, הסרט כולו כל כך מינורי, כל כך חסר חשיבות, כל כך צנוע בכוונות שלו ובביצוע שניתן לסלוח כאן לכל המעורבים שכנראה רוצים רק טוב.
בעיקר טוב לצופים שיבואו הנה, הלומי חום הקיץ ולכלוכי מערכת הבחירות המיותרת שגם היא עייפה ונסחבת לאיטה אל הגועל נפש, צופים שמחפשים בריחה של שעה וחצי ומשהו מהבלי היום לעולם מסודר ובטוח יותר. אלה, השרועים בכורסאות הנוחות של בית הקולנוע יכולים לנמנם את הסיפור השגרתי הזה, או לעכל אותו כחומר לעיסה העשוי מפרודוקטים מוכרים וחמימים ומסוכרים. לא הכי בריא אבל לא נורא, בייחוד שקולנוע הכורסה הזה מציע כמה שחקנים חביבים וסימפטיים, באין כאן דמויות רעות באמת.
ג'סי באקלי כרוז לי הרלן היא צעירה סימפטית מאוד, אירית שלוחצת כאן מבטא סקוטי (אני מת על המבטא הזה) ומציעה נוכחות חביבה וקול בהחלט לא רע, ברווזון חמוד שאולי לא יהיה ברבור, אבל גם ככזה הוא דורש חיבוק של אמפתיה. ג'ולי וולטרס הוותיקה כאמה של רוז מביאה את טונות הניסיון שלה בהתמחות בתפקידים של דפוקות ממעמד הפועלים, כאלה שנראות נוקשות אבל יש להן לב זהב בעיניים מצועפות שנוטות לא אחת גם לדמוע. סופי אוקונדו היפיפיה כהת העור, יהודיה כשרה אפילו אשכנזיה (זה מהאמא הפולניה שלה), כבעלת הבית העשירה המחייכת תדיר שמגלה את כשרונה של רוזי ומנסה לעזור לה ליישם את יכולותיה. שני ילדים מקסימים ושורה של שחקני משנה משלימים את התמונה.
"השיר של רוז" הוא סרט לוריוון, גלולת הרגעה שתקופת השפעתה מוגבלת. הוא כמו כוס קטנה של מים צוננים ביום חמסין, שהשפעתו מתפוגגת אחרי כמה דקות נוספות של הזעה מוגברת. הוא כמו אבטיח עם גבינה מלוחה על מרפסת בקיץ שעושה טוב רק עם משב רוח קלילה. או בקיצור סרט פלצבו למי שחושב שלקולנוע יש תפקיד בריפוי ליקויי חברה. כאן זה לא קיים, אבל לרגע אחד זה יכול לעשות טוב. וגם למבקר חמור סבר מגיע קצת נחת של חופשה מדרישות יתר.
"השיר של רוז" – 8 מינוס בסולם אורשר
Wild Rose