את הביקורת שלו על עולם הרפואה בצרפת עוטף תומא לילטי בשכבה עבה של סנטימנטליות והומניות עד שזאת מבצבצת ממנה בקושי רב. לילטי מכיר את העולם הזה מגוף ראשון כמי שהוכשר ועבד כרופא ויצא בשאלה לשדות הנרחבים של הקולנוע המאפשרים לו לזרוע את ספקותיו באשר למימוש הנכון של שבועת היפוקרטס. בשני סרטיו הקודמים וב"השנה הראשונה שלי" הוא מציג בסיס טיעונים העוברים בתוך הממסד הרפואי כדי להוכיח שהסביבה הזאת טעונה תיקון ושינוי כיוון. אבל כרופא, כמו רופא הוא מנסה, גם בשעת טיפול לא להכאיב מידי. לא לצופים וגם לא למערכת עליה הוא מדבר. בסופו של יום לילטי הוא קולנוען שמציע סרטים שמחייכים אל הקהל שלו כדי שהקהל יחייך אליהם בחזרה. וזה מה שקורה כבר שלוש פעמים.
גם בשני הסרטים הקודמים הביא את עדותו שלו בגוף ראשון יחיד. "היפוקרטס", הראשון שבהם היה סיפור על מתמחה צעיר שמגיע לבית החולים ושם , פשוט קשה לו להסתדר עם האנונימיות והביורוקרטיה, הסיאוב והתחרות. הוא מחליט לפרוש ואת הנחמה הוא מוצא בחיי הכפר הפשוטים, המאפשרים מגע ישיר וחם בין נצרך למי שיכול להביא לו מזור. הסרט השני, כמעט המשך כרונולוגי "רופא הכפר" עוקב אחרי רופא המסתובב במחוזות הכפרים, מכיר כל פציינט וכל אווז בחוות אותן הוא מבקר ומשרת את הטריטוריה שלו יומם ולילה. רופא שהוא גם בן משפחה כמעט. הוא משמש גם כפסיכולוג, עובד סוציאלי וגם ככומר מוודה. כשנודע לו שהוא לקה בסרטן וחייב להוריד את קצב העבודה הוא מחפש מחליף והגורל מזמן לו את נטלי, רופאה בהתמחות.
לילטי משרטט לנו את האוטופיה, את דמות הרופא האידאלי כפי שהוא רואה אותו בחזונו וכפי שהוא מעביר למסך הקולנוע. רופא מהסוג שאנחנו מאחלים לעצמנו, שמכיר אותנו, את אילן היוחסין שלנו, את הבעיות ואת ההיסטוריה הרפואית שלנו, שעושה ביקורים בבתים, שמתייחס לאדם ולא למחלה, שמקדיש את הזמן הדרוש לא רק לשמוע אלא גם להקשיב, להיטיב וגם לנחם. הרופא שלו הוא רופא אישי, בסגנון צ'כוב שהיה גם הוא רופא כפרי שהומר לספרות והביא איתו את עולמו.
כאן, ב"השנה הראשונה שלי" הוא חוזר אחור, לשנת הלימודים הראשונה של הסטודנט לרפואה העומד בפתחו של מסלול ייסורים קשה ותחרותי שסופו אמור להביא לו את הגלימה הלבנה ואת הזכות להחזיק סטטוסקופ ולהחליט על חיים ומוות. זה סיפור על עולם אכזרי שבו רק מעטים זוכים להגיע לסופה של הדרך והקרב על כל מקום על ספסלי הפקולטה הוא קרב שכולו השקעה, מאמץ, שינון ויכולת.
זהו סיפורם של שני סטודנטים ודרכם המשותפת אל בחינות הגמר של השנה הראשונה. בנז'מין סיטבון ואנטואן וורדייה נפגשים ביום הראשון של שנת הלימודים החדשה. שיטת הלימוד כופה סלקציה שנתית על מספר מקומות מוגבל ומאות התלמידים המתכנסים באולם ההרצאות הענק הם קהל מגוון של מוצא, השכלה, מעמדות חברתיים ויכולות שינון. בנז'מין, ממש בשנה ראשונה מחפש את עצמו באשד האנושי הזה ופוגש את אנטואן לקשר כמעט מיידי. בנז'מין הוא בנו של רופא, תלמיד מבריק שהולך בעקבות אביו ורצון המשפחה, קרוב מילדות לעולם איליו הוא צועד עכשיו. וורדייה ווותיק ממנו, אכול אכזבות וזועף מגיע הנה כבר בניסיון שלישי לעבור את בחינות השנה הראשונה אחרי שנכשל בקורס כבר פעמיים. שני הסטודנטים יעשו הכל כדי להצליח ולהיכנס לרשימה המצומצמת של המאושרים והמוכשרים שיעברו לשנה השניה ולילטי מלווה אותם ברגעים המתישים של לימוד ובעיקר שינון, של שמחה על הצלחות במבחן הביניים ואכזבות על כישלון בלתי צפוי.
הסרט המעצב ידידות בין שני צעירים בנוי במתכונת של קומדיה רומנטית, אלא שאינו קומדיה כלל והרומנטיקה כאן היא לטנטית לחלוטין. ידידות טהורה התלויה בדבר בלא טיפה אחת של עיסוק במין, ממש כמו הידידות שבין פרנסואה קלוזה ב"רופא הכפר" והצמודה שלו מריאן דניקור. הכל עינייני, אנושי, אישי, מקצועי לחלוטין. אבל המהלך הסיפורי של בחור הפוגש בחור, בחור מאבד בחור ומוצא אותו אח"כ נכון גם כאן. לקראת הסוף מטעין לילטי את הסרט גם בהוכחה של אחווה, נאמנות והקרבה, אבל זה רק כדי להדק את הסרט ואת המציאות הנוקשה שהוא מעלה אל חזותיהם הנרגשים של הצופים.
הסרט מבויים בגובה העיניים של שני הגיבורים ושל הצופים שלהם. זהו סיפור חיי היום יום הטעונים בתקווה ובעבודה קשה של סטודנטים שהמחויבות שלהם למקצועם העתידי, האחראי היא טוטאלית. אין חיים מחוץ לספרי הלימוד והעולם סובב אך ורק ליד הנוסחאות הכימיות, מבנה העצמות או מסלול הדם בעורקים.
זהו סרט ההולך על מישור רגשי אחיד, נטול סנסציות, בלי עליות ומורדות מסוכנים מידי, סרט שהרוטינה משתלטת עליו, כמו שהיא משתלטת על הגיבורים שלו. שני השחקנים הצעירים, וויליאם לבגיל העדין וונסאן לקוסט הזועף תמידית אמינים וסימפטיים ומוסיפים לאיפוק שבו מתנהל הסרט כולו. זהו מפגש זעיר ומעניין, לא יומרני אך אמין עם עולמם של הצעירים שמוכנים להשקיע את כל זמנם כדי לבנות את עתידם. אבל האם השיטה של בית החרושת לציונים והצטיינות בה הם טובעים אכן תביא להטיב גם את העולם של המטופלים שלהם ? נדמה לי שלילטי מטיל בכך ספק.
"השנה הראשונה שלי" – 8 בסולם אורשר
Première année