ערבי הקורונה הארוכים שנכפו עלינו בשלושת החודשים האחרונים יצקו בבית דפוס התנהלות קבוע אל מול הטלוויזיה. את החדשות והשקפים הגרפיים שלהן (מצב החולים, מצב המבריאים, מצב המונשמים, מצב הנדבקים, מספר הבדיקות, מצב המובטלים, וכמובן המצב בנתב"ג, המצב ביוון וקפריסין המייחלות לישראלים, המצב במסעדות הסגורות, מצב המסעדות הפתוחות, מצב בתי המלון הסגורים ומצב בתי המלון הפתוחים וכמובן את הדומע היומי) הרי אי אפשר להפסיק ולהפסיד פן נחמיץ מראה מסכה נוספת על הסנטר או מרדף אלים של גדוד שוטרים אחרי מתבודד בפארק. ואחרי אלה צועדות כושלות וצולעות עבור העם הכלוא הבוהה תוכניות שפשוט לא מעניינות אותי. לא המריבות הקולניות והבוציות של הסלבריטאים בגרוש ב"השרדות" ולא תלישת עלי הכותרת המתמשכת והבלתי נסבלת בסגנון "אוהבת, לא אוהבת, אוהב לא אוהב" (נו, די כבר!) של "חתונה ממבט ראשון", או איך שקוראים לתוכנית הזאת שעושה פלסתר מהזוגיות ומהפסיכולוגיה.
במקום, כבר כמו רפלקס מותנה אנחנו פונים לחיטוט במצבורי אופציות ה VOD או באסופות שאינן נגמרות שמציעה לנו נטפליקס. הביכורים של הסרטים והסדרות בשתי האפשרויות נראים מזמינים ומלאים, סלסלות גדושות הגולשות על גדותיהן של נושאים, סיפורים, שחקנים, ז'אנרים, והכל קורץ ומעורר תאבון. הבעיה היא, אחרי שראינו כבר ארבע-חמש סדרות נפלאות באמת וסף הביקוש שלנו עולה בהתאם, שזה נגמר. או לפחות הופך דליל יותר ויותר. כלומר כמו הפירות והירקות שמוצעים עכשיו בדוכנים, נראים אולי טוב אך טעימים כפלסטיק. לא אחת ולא חמישים אנחנו בוחרים באופן רנדומלי לגמרה סדרה, חוצים איתה את עשר הדקות הראשונות ומחליטים שחבל"ז, זה לא זה.
לפעמים, רחוקות יוצא לנו בינגו ו"ההודאה" (במקור " A Confession ") סדרה אנגלית שגיבורה בלש ממשטרת ווילטשייר, פריפריה אנגלית ליד בריסטול ונסיונותיו לחקור את היעלמותה של צעירה מבית טוב, בהחלט העניקה לנו שלושה ערבים מרתקים, שני פרקים בכל מפגש.
האמת היא שחלפנו על האופציה הזאת כמה וכמה פעמים בשיטוטים במרחבי לוחות המודעות של ה VOD בחינם של יס, ולא הקדשנו לה את תשומת הלב הראויה. אבל בעת ייאוש וכשכלו הקצין וכל מה שראינו כבר, עצרנו אל מול דמותו של מרטין פרימן שעוררה בנו ויברציות טובות ("שרלוק הולמס" וכמובן "ההוביט", "המורה לאנגלית" כאיש מוסד ישראלי) והחלטנו לנסות. הליבוב הוכרז כבר מהדקות הראשונות כשווה מאמץ, נעקצנו ונשארנו כדי לגלות בהמשך עוד כמה פנים ונוכחות של כמה שחקנים נפלאים נוספים ובראשם אימלדה סטונטון ("אחוזת דאונטון", "אהבה מריקוד ראשון", כמה "הארי פוטרים" ועל כולם "ורה דרייק" הגאוני) , שיבון פינראן, ג'ו אבסולום ("אותו ראינו גם ב"דר מרטין" וב"איסטאנדרס") ועוד דמויות מוכרות ממיליון סדרות אחרות. וזה, אגב די מפריע כי לוקח זמן להיזכר בדיוק איפה ראינו כבר את הפרצוף הזה, לעזאזל…
על פניה "ההודאה" הוא סיפור בלשי מרתק, כאמור, אבל הוא הרבה יותר. פורץ ממנו, בין השורות כתב תביעה על ההתנהלות של ארגונים היררכיים שדבקים בחוקים הנוקשים שלהם בלי רצון ויכולת להתגמש על פי הצורך. ואולי גם מקומם הנדרש של בתי המשפט בהבנה ופירוש של חוקים, נוהלים ודרכי התנהלות. והמקרה של רב פקד בילוש סטפן פולצ'ר, סיפור אמיתי שהתרחש בדרום מערב אנגליה ב 2011 הוא בהחלט מקרה שכזה לחוסר ההגיון ואטימות הלב, אולי גם השחיתות, הקנאה והתחרות בגוף כוחני כמו המשטרה, מקרה שהגיע עד למשרדו של ראש הממשלה דייויד קאמרון, הוא בהחלט דוגמה מצויינת. ואולי גם משל אקטואלי למי שמערער על מקומה ותפקידה של מערכת המשפט בכלל ועל תפקיד בג"צ בפרט.
פולצ'ר יוצא לחקור את היעלמותה של שון אוקאלהאן, צעירה שיצאה לבלות ערב עם חברות ולא שבה הביתה. כולם דואגים לה זולת אמה איליין שבטוחה שהיא אחרה לישון ולכן לא עונה לטלפון. לאט לאט נאספות הוכחות כי הצעירה אכן בסכנה ופולצ'ר מפעיל את הצוות שלו במעקבים אחרי חשודים אופציונאלים כשנקודת המוצא שלו היא שהצעירה נחטפה והיא עדיין בחיים. במקביל אנחנו מתוודעים לקרן אדוארדס שבתה בקי, מנישואים קודמים לא יצרה קשר כבר כמה שנים והיא מצפה כל שנה, לפחות ביום ההולדת לאיזה שהוא רמז על מוצאותיה. בקי, בניגוד לילדה טובה איליין היתה מכורה לסמים, עזבה את הבית והתפרנסה גם מזנות. במעלה העלילה נבין את הקשר בין שני הסיפורים אותם מנסה פולצ'ר לפענח.
כדי להימנע מספוילרים נעצור כאן ורק נוסיף, כי נקודת הכובד של העלילה המשפיעה על החיים והמוות של דמויות אלה ואחרות ועל הקריירה של הבלש המצוין, מתפוצצת לכולנו בפנים כאשר פולצ'ר מחליט להעדיף לקבל אינפורמציה על אחת משתי הבנות באופן שלא עולה בדיוק עם ההנחיות המשטרתיות למעצר חשוד. טכני לגמרה. החלטה שנופלת ברגע דרמטי בו עליו לפסוע בין החוק היבש לצורך מבצעי ההכרחי כדי לקדם את החקירה.
פולצ'ר הופך ברגע אחד מבלש נערץ ומושא לקנאה, גם מכיוון מפקדיו לנאשם וכל החלק השני של הסדרה מוקדש לתיאור האבסורד האידיוטי של הנוהל המשטרתי שאולי נראה נכון לאנשי השולחן, אבל בשטח אין לו זכות קיום. הפוליטיקה חודרת גם הנה, הקנאה, צרות העין, הבגידה והאמביציה האישית לקידום, אבל לצידם גם הכרת הטובה והנאמנות. הכל כדי להניח מוסר השכל הקורא לשינוי הלקונה האדיוטית שהופכת סדרי דין וצדק. ואם נזכור כי מדובר במקרה אמיתי, באנשים חיים נדרש אולי ביתר שאת לקריאה לשינוי. ואולי גם לגרוד מוסרי של הטבע האנושי.
יוצר הסדרה ג'ף פופ שנעזר בגיבור הסיפור והבמאי שלה פול אנדריו וויליאמס שעוסקים גם בשאלת הפער והנכונות לחקירות של קורבנות שמגיעים ממקומות חברתיים שונים, מפעילים נהדר את שורת השחקנים שלהם, כולם, ללא הגזמה וללא סנטימנטיליות רבה מידי, למרות שסיפורי הרקע יכולים להניח בצד הדרך מהמורות רבות כדי להינגף בהן. הנימה היא עניינית כל הזמן, מאופקת, ממש כמו הגילום הנפלא של פרימן את דמותו של פולצ'ר ודווקא איפוק זה מדגיש את האטימות של המערכת מסביבו ומגביר את מעורבותנו בהתפתחויות העלילתיות המפותלות. ואלה מעובות מאוד באוסף של דמויות שנופחות בסיפור מידה ראויה של ריאליזם והצילום, עם מצלמת כתף ופריימים כאילו לא יציבים תורמים אף הם לתחושה זאת.
אבל אחרי הפתרונות הבלשיים והמשפטיים נשאר הטעם המר של מאבקו, האבוד של היחיד אל מול מערכות ביורוקרטיות חזקות ממנו, הנסמכות על מסורת, עצלות מחשבתית ועל חוסר רגישות ויוזמה, לעיתים אכזרי שטוחנות את הפרט במטחנת זרימת השגרה הנוחה והמשטחת. וכמו ששואל פולצ'ר בסופה של הסדרה נשאל גם אנחנו – מה הייתם עושים אם חלילה זה היה קורה לבת שלכם ?
"ההודאה" – 9 בסולם אורשר. (יס ויס VOD)
A Confession