"דליה לביא ערומה במיטה עם גבר זר" התפתלה הלחישה הרועמת במתחם קן צפון של התנועה המאוחדת, טבולה בתערובת של רסיסי זעזוע מציצני וסקרנות נעורים. מפגש פתאומי ומפתיע, אולי גם מבהיל עם הפרי האסור, מפגש שכולו התחסדות פוריטנית, מבוכה ואולי גם בושה מטלטלת את משא רעיון ההגשמה הציונית, וגם קורט של קנאה חבויה. "דליה לביא ערומה במיטה עם גבר זר", נשמע מסתורי, מפתיע, מרגש בייחוד ילדים בני 12 שנתכנסו בעצם לינוק אקטיביזם חברתי ואידאולוגיה סוציאליסטית תוך כדי משחקים, שיחות מוטיבציה רעיונית, עבודות שרות, תחזוקת המבנה ששרת כמרכז רוחני ולמעשה גם בייביסיטר, פעמיים בשבוע אחה"צ, לאחר שעות הלימודים.
זה קרה כשמישהו, ועוד מישהו הביאו לפעולה של אותו יום גזיר שערו האחורי של "העולם הזה" שהיה ממילא אורח לא רצוי בצריף הבלוקים החשוף והמוארך בקרן הרחובות ארלוזורוב ואדם הכהן בתל אביב. השבועון הסנסציוני נלחם אז בבן גוריון ובממשלתו, ובוודאי במדיניות הצנטרליסטית של תחילת שנות השישים ועירב בתכניו את המאמרים הפובליציסטים, התחקירים המרעישים עם הרבה רכילות ובעיקר עירום וסקס. השער האחורי היה מוקדש בדיוק לזה ושם שזפה עיננו הבתולית, המבוהלת קמעה לראשונה את "דליה לביא ערומה במיטה עם גבר זר".
הזעזוע היה עמוק לא רק משום שלביא חשפה כאן, בתמונה שעברה מיד ליד את החזה, מה שנראה לנו מעשה שלא יעשה בשעה שבחורינו הטובים עדיין שומרים לילה לילה על גבולות המדינה וכולנו, בעצם עסוקים בעיצומה של בנית וביסוסה של דמוקרטיה צעירה. הזעזוע התעצם משום שנציגה שלנו להוליווד, לקולנוע העולמי, זאת שכל תהילתה התרבותית של המדינה על כתפיה החשופות, עושה את זה עם "גבר זר" שאיש מאתנו לא מכיר ולא יודע מיהו. ואולי הוא אויב ? ואולי הוא מסוכן ? אולי חורש מזימות נגד ישראל רכת השנים ? כבר היו דברים מעולם. ואם היא עושה את זה אתו, היא חלילה יכולה לעשות את זה עם כל אחד ואז, אנא אנו באים, איפה נשים את הפנים שלנו ?
לא הרבה נציגים ונציגות שלח הקולנוע המקומי לחלל הקולנוע העולמי בכלל ולהוליווד בפרט. בייחוד באותן שנים בהם גם הסרט הישראלי גמגם עדיין בגמלוניות תמימה של צעדים אינטואיטיביים ראשונים והפיק בעיקר סיפורים שעסקו בהלחמת העם הזה לארצו. היתה חיה הררית שקפצה באמת גבוה לצידם של צ'רלטון הסטון, ג'ק הוקינס, סטפן בויד ו-יו גריפית עוד ב 1959 עם "בן חור" של ויליאם ווילר, סרט ענקים, הוליווד אמיתית. היה חיים טופול מאוחר יותר עם "כנר על הגג" של נורמן ג'ואיסון ב- 1971 ואח"כ עם "לעיניך בלבד" הכי קרוב לג'יימס בונד עשר שנים מאוחר יותר. ובין לבין, עם הרבה זוהר ומלווה באין ספור טורי עיתונות היתה דליה לביא. גם היא, אגב רשמה ברזומה נגיעה בבונד, לא בסדרה עצמה אלא בפרודיה שנעשתה עליה "קאזינו רויאל" ב 1967, שם לצידם של דיוויד ניבן, פיטר סלרס, וודי אלן ועוד חצי מיליון כוכבים היתה אחת מנערות בונד בסצנה חושפנית במיוחד עם אלן. אבל לא ראו כלום וגם, לטענתה היתה לבושה בבגד גוף.
הקולנוע הישראלי הצעיר עצמו, ובעצם גם קהלו הצטיינו בפוריטניות שנבקעה רק באמצע שנות השישים, בקומדיה של מנחם גולן "דליה והמלחים". גולן שחשב כל חייו יותר כמפיק מאשר כבמאי, בחר אולי לא במקרה את שמה של גיבורת הסרט, נוסעת סמויה שניסתה לעלות מצרפת לישראל כדי להגשים את עצמה. ואולי מחשבה עברה במוחו שאפשר לנצל כאן גם את התדמית הסקסית שנקבעה ב"חולות לוהטים" וב"דליה לביא ערומה במיטה עם גבר זר" כדי למשוך קהל גם לסרט שלו. היה עירום בסרט, בחלקו מוסתר ע"י אדי המקלחת, אבל ברור שמי שעושה דרכה בים במשך שבוע שלם ומסתתרת מהקפטן חייבת גם להתרחץ, לפחות פעם אחת אפילו שהיא צרפתיה. אף שחקנית ישראלית לא הסכימה להתפשט מול המצלמה, עדיין, ולשם כך יובאה מצרפת צעירה חמודה שלא היה אכפת לה, קלוד מארי רוזה דוראפור שהחליטה לשנות את השם למשהו קליט יותר והפכה לורוניק ונדל. הגברת שהזכירה במשהו את מישהי שדמתה לבריז'יט בארדו השתתפה אמנם במהלך הקריירה שלה ב 33 סרטים אולם רק שניים מהם עברו את מסננת הזמן "ברברלה" של רוז'ה ואדים ו"ליל הגנראלים" ליד פיטר אוטול.
באותה עת היתה דליה לביא עצמה עסוקה בבנית הקריירה הבין לאומית שלה שהחלה, חייבים לציין די מוקדם. היא שנולדה בשבי ציון ליד הים מצאה די מהר את מקומה בבוהמה של תל אביב ומשם להקפצות זריזות גם לקולנוע. מי ששם אליה לב, עוד בהיותה ילדה היה קירק דאגלס שביקר בארץ וסידר לה מלגה ללימודי בלט באקדמיה של האופרה בשוודיה. שם גם השתתפה בסרט ראשון שלה והיא בת 15 בלבד. דאגלס, אגב, זכר לה את חסד נעוריה והביא אותה לככב לצידו בסרטו של וינסנט מינלי "שבועיים בעיר זרה" ב- 1962 כאהובתו הצעירה של כוכב מזדקן המחפש נחמה ברומא.
את פרסומה בארץ חייבת לביא לסרטו השערוריתי של רפאל נוסבאום "חולות לוהטים" שהדהד סקנדל בישראל של 1960. זה היה סרט שערוריתי לפחות בתקנים המוסריים הקפדניים של אותם שנים. הסרט, שהיה אחד מסרטי העלילה הראשונים שצולמו בישראל בצבע ובתקציב גבוה עקב אחרי ניסיונותיה של חבורת צעירים להגיע אל המגילות הגנוזות שהיו מוסתרות בעיר נבטית מעבר לגבול ירדן. ניסיון ראשון להגיע אליהן לא עולה יפה וכמה מחברי הקבוצה נהרגים ונפצעים וניסיון נוסף מתארגן כדי להציל אחד החברים שנשאר מאחור וכמובן גם ללקט את המגילות עצמן ששוות הון רב. בסרט כיכבו כמה מהשמות הבולטים של דרי קפה כסית הדיזנגופי, אורי זוהר, עודד קוטלר, עודד תאומי, גילה אלמגור, נתן כגן, הילל נאמן, אבי ואסתר עופרים, אברהם רונאי ואברהם אייזנברג וכמובן דליה לביא.
הסרט שבר כמה וכמה טאבוס ועורר עליו גם את זעמו של "הזקן". ראש הממשלה דרש משר הפנים באותה עת, חיים משה שפירא שהיה ממונה על המועצה לביקורת סרטים ומחזות למנוע את הקרנת הסרט משום שהוא "מנבל את המטיילים ומלא פורנוגרפיה ומחלל שם הנופלים". אבל דווקא הנציג הדתי בממשלה היה זה שסירב לדרישה בשם חופש היצירה אחרי שצפה בסרט, למרות חוסר הערכתו האמנותית: "סבורני כי אכן הסרט הוא למטה מבינוני". הוויכוחים דווקא עשו לסרט טוב בגב, הקהל התעניין ודליה לביא עם הביקיני הפכה למותג מקובל בטורי הרכילות והאופנה.
הבעיות של "חולות לוהטים" עם הממסד החלו עוד לקראת הפקה. נוסבאום ביקש את עזרת הממלכה להפקת הסרט ונדחה, כמובן. הסרט היה נטע זר בזרם הפטריוטי-ציוני-תעמולתי של הקולנוע המגוייס שלנו, וניתז אל המסך אל מול "הם היו עשרה", "עמוד האש", "מעשה במונית", "גבעה 24 אינה עונה" ששוררו את הגבורה וההקרבה הישראלית בימי מלחמה ומצור. מנגד כאן נטעו דיבורים על האכזבה מהמדינה בת המצווה ואפשרויותיה המוגבלות. דינה, היא דליה לביא גילמה כאן רקדנית לא מצטיינת במיוחד במועדון הלילה "עומר כיאם" ביפו. לראות אותה רוקדת לצלילי "שיר הבוקרים" (ערבה, ערבה אין קיץ…) זה כמו להתבונן בניסיונות נואשים והיסטריים לנער נחיל דבורים רגוזות שהקן שלהן נחמס ולא פלא שהבמאי שלה מיואש. "זה איום ונורא מה שאת עושה". בעל המועדון לעומתו שחושק בה מבטיח לעשות ממנה כוכבת והיא דוחה אותו "רב תודות לך אבל אינני מעוניינת בבר קטן בארצנו הקטנטונת. אם היית מדבר על פריז, זה היה בא בחשבון".
גם העלילה שעודדה, בדרכה את הניסיונות המסוכנים שעלו בחיים של צעירים הרפתקנים רבים ללכת לפטרה, צעירים שרבים מהם לא חזרו, עמדה לסרט לרועץ. לשיר "הסלע האדום" שעשה בדיוק אותו דבר היה גורל קשה אפילו יותר כאשר נפסל במשך שנים רבות לשידור ברדיו הישראלי. הוסיפו לזה את העובדה שהסרט נעשה לבסוף בעזרה נדיבה של כסף גרמני וזאת שנתיים אחרי שנאסר להקרין בארץ סרט מתוצרת גרמניה וחמש שנים לפני כינון יחסים דיפלומטיים עם מערב גרמניה על רקע התנגדויות קולניות ואלימות לקשרים אלה, והרי לכולנו עוד סיבות לרעש תקשורתי שהגיע גם אלינו, הילדים בתנועת הנוער.
ועל הכל המיניות הבוטה שהופגנה בסרט, בעיקר בדמותה של דינה שאיימה להשחית את נפשם הרכה של צברנו החמודים, אלה ששנתיים אח"כ נמנע מהם לחזות בנפלאותיה של להקת החיפושיות בשל חשש לקלקול מידותיו של הנוער. לביא עצמה פרסה כנפיים ועפה לעולם ושם, במסגרת שורה של סרטים באירופה ובארה"ב עשתה את "החג הספרדי" (1961) משם נלקחה התמונה שהגיעה לשער האחורי של "העולם הזה" והיא "ערומה במיטה עם גבר זר" כדי להרטיט אותנו, הקטנים.
לימים החלו העדויות של הסנגוריה להצטבר על זהותו של אותו "גבר זר" ומסתבר שהוא לא כל כך אנונימי כמו שחשבנו אז, גורי התנועה המאוחדת קן צפון. שמו של האיש הוא פיטר ואן אייק, שחקן גרמני שברח מהמשטר הנאצי בשנות השלושים והחל קריירה בהוליווד, בעיקר בתפקידים של קצינים גרמנים, כמובן. מי שלקח אותו תחת חסותו היה לא פחות ולא יותר בילי ווילדר, אחד מהנפלאים שביוצרי הקולנוע ההוליוודי. לאחר המלחמה חזר לאירופה כדי לגלם שורה של תפקידים של אמריקאים, ובשנות השישים עבר לשוויץ ועשה אותה למרכז לפעילות הקולנועית הענפה שלו. אני זוכר אותו מ"היום הארוך ביותר" סרט הענקים של המפיק דריל זאנוק משנת 1962 שהציג את יום הפלישה של בנות הברית לאירופה מנקודת המבט האמריקאית-אנגלית, הצרפתית והגרמנית, ליד ריצ'ארד ברטון ב"המרגל שחזר מן הכפור" סרטו של מרטין ריט מ 1965 ואפילו מ"טוביה ושבע בנותיו" של גולן עם שמואל רודנסקי בתפקיד הראשי, ואן אייק בתפקיד הכומר.
אבל אז, בקן של התנועה כשהשיר "חולצה כחולה" מתרונן בקול בפינו ולצווארנו השרוך האדום, מי ידע את כל אלה. המבנה החשוף על אכסדרת העמודים שלאורכו, עם האולם שבקציהו במה מוגבהת לטקסים ולאיחסון דגלים, מעדרים ומטאטאים, עם החצר החולית ועצי הפיקוס הכבדים, השער החלוד שנפתח לרחוב הסואן ומבנה נוסף נטול קירות שנשארה ממנו רק מסגרת הבטון, היה קן המאוויים של כל התלמידים בביה"ס גורדון. טוב, כמעט כולם. היו שהלכו ל"שומר הצעיר" ששכן יריב ועויין בגדה המערבית של אותו מגרש משק הפועלות, מעט רחקו ל"מחנות העולים" ובודדים, אם בכלל היו בצופים. מכיתה א' איווינו להגיע לכיתה ה', רק אז יכולים היינו להצטרף לתנועה. משחקי חברה, משחקי כדור, תחרויות ספורט ומבחני אומץ. זה היה התפריט ואחריו, בסוף כל פעולה, רצים לקיוסק הפלאפל הירקרק ברחוב ארלוזורוב, על הגבעה לכיוון הים, במעלה המדרגות שהובילו אל התימני ולחצי מנה.
בשבילי תרועת האשכבה מכל הטוב הזה היתה בסוף כיתה ז' באחת הפעולות לקראת המחנה המסכם של החופש הגדול. זה היה אחד ממבחני האומץ שאותם לא חיבבתי מעולם. לעלות על הגג של המבנה החשוף ולקפוץ משם לתוך שמיכה בה אחזו ומתחו כל ילדי הקבוצה. אחד אחד עלו, רעדו וקפצו. ואז, ממש לפני הגיע תורה של ליאורה ש' שהיתה כבדת משקל. היא עלתה וקפצה והשמיכה נקרעה. ליאורה שברה את הרגל משוק ועד ירך והיתה מרותקת כל החופש הגדול לגבס בבית. עבורי זה היה האות. את השנה הבאה עשיתי כבר עם שרוך לבן, בקן צפון של השומר הצעיר.
סוף סיפור על "דליה לביא ערומה במיטה עם גבר זר". כמובן שקצר נשימה, מצויד במידע הסנסציוני ואחרי הפלאפל רצתי הביתה להפיץ את הגילוי המרעיש. רק אחותי המבוגרת ממני בשש שנים היתה בבית. היא כבר בת 18 כמעט, מבינה יותר בהלכות גבר בעלמה. "את יודעת" התנשמתי, "היום ראינו את דליה לביא ערומה במיטה עם גבר זר". אמרתי וציפיתי שהעולם מסביב יתמוטט. אבל היא נשארה אדישה "למה גבר זר. זר בשבילך. איך אתה יודע בכלל, אולי היא מכירה אותו מקודם ?"