היום יום הולדת ואני בן שבעים. מפחיד לחוש מקרוב כל כך את סיפה של הזקנה המתקרבת. עומד בקציהו של שביל ארוך שמתפתל מאחורי, אל מול שער ברזל ענק, עתיק, חלוד במקצת. כנף אחת שלו נוטה מעט על צידה, נשענת על השניה ומשאירה מקום צר לחרך אפל המפריד בינה ובין אחותה התאומה, רוצה לגעת וכבר לא יכולה. והשער תלוי לו על שני עמודי בטון אכולי ירוקת ששומרים על גדר אבן שנמתחת-נמשכת לשני צדדיהם. והגדר מקיפה יער שופע, מסתורי, שיש בו גם איום וגם סקרנות, מושך ומרתיע, יער של עצים ש"הכרנום בעודם עציצים ועכשיו ראשיהם בשמים", במילותיו של אלתרמן.
בתקווה חסרת סיכוי אני מביט אחור כדי לקבל עידוד משישים ותשע שנותי שחלפו. אולי יוכלו אלה למשוך אותי אליהם. אולי יוכלו לסובב אותי אחור, לקחת אותי שוב, עוד פעם אחת לצעוד בשביל שסללתי לעצמי במהלכן. לחדש בעורקים המסתיידים, בשרירים דואבים לעיתים מזומנות את אותן חויות, רגשות, התרגשויות, שמחות ועזבונות, זיכרונות ואנשים שהשארתי אחרי ואלה שהולכים עדיין לידי, צעד אחד אחור לאורכה של הדרך. אותה דרך בדיוק מושלם. דרך שניהלה את חיי, שלקחה אותי עד הנה, עד השער הנעול, החלוד, הענק, העתיק שמולו אני עומד עכשיו טעון בפחדים וחששות וחוסר ידיעה, נשען רק על מבטכם האוהב, הכועס, המלווה, הבוחן, המציף בכל צבעי הקשת של הרגשות.
ואני עומד אל מול השער, חושש להיכנס, חושש להיבלע ויודע שאין ברירה. שלבסוף ולמרות ההיסוסים, למרות הפחדים, למרות התהיות אצטרך לבסוף, כבר מחר, כבר הלילה לשלוח יד ולדחוף את כנף השער החלוד, לשמוע את קולות החריקה ולעשות את הצעד הראשון פנימה. להביט שמאלה וימינה ולחפש מחסה נאות כי עכשיו אולי קיץ אבל מיד, עוד מעט הסתיו.
להתרגל לרחש שמסביב, לרוח הנושבת, לקולות היער. לציוץ הציפורים ולשאגת האריות, להמית הפלגים וללחישת הנחשים, להקשיב לקול הצעדים שלי הסוללים דרך חדשה בין העצים ומוליכה אותי הלאה וכולי שאלה. לאן ? עד מתי ? מה מעבר ? האם זה בטוח ? האם קשה ? אולי נוחה יותר ? את מי אפגוש מכאן ? האם גם כאן אוכל להשאיר אחרי תחנה או שתיים למנוחת רגע להולכים אחרי ?
ובינתיים ביום הזה, אני עומד מול השער, מחטט בנפשי בנסיון לקנות זמן ותוהה – לפני הכל ואחרי הכל – מהו ה"רוזבאד" שלי, אדן הזינוק של מהותי. והאם יהיה גם מי, מתי שהוא שיהיה שם כדי לחפש, לגלות, לאבק ולשמור ?