לפני שנים רבות טרם שלוט מפלצות הענק של סינמה סיטי ויס פלאנט בארצנו, כשתל אביב הייתה עדיין סינמטק ענק משובץ בעשרות בתי קולנוע שכונתיים שהציעו את מיטב התוצרת הבין לאומית, עמדו ארבעה מהם כמוצבים קדמיים לאורך הגבול הצפוני של העיר. ממש כמו המצודות של המתיישבים הראשונים במערב הפרוע, כמו יישובי חומה ומגדל הם שמרו על הפצת הסינמה בעיר העברית הראשונה. כך ניצבו הארבעה בקו שנמתח במקביל לירקון ופתחו שערים לאולמות ענק (טוב, לפחות שלושה מהם) ולסרטים שמשכו אז הרבה קהל. היו אלה – ממזרח למערב "קולנוע דקל" בשיכון בבלי, "קולנוע צפון" ברח' דה האז ושיכון עובדי קופת עם, "קולנוע פאר" ליד מעגן הסירות המרכזי בירקון ומסעדת "באבא" ו"קולנוע תכלת" הצנוע שקרץ לקצה רחוב בן יהודה.
"קולנוע פאר" עמד על פרשת דרכים שניקזה אליו הרבה צופים בכל ימות השבוע ובייחוד בסופו באולם גדול אחד, שגידל לקראת זקנה כמו סופר-אמא קנגורו בכיס בטנו גם שני גורי-אולמות זעירים יותר. הוא ניצב איתן וגאה בקצהו של רחוב סוקולוב שהאיץ מרוצתו צפונה מארלוזורוב הסואן כווקטור אדיר כוח והצליח כך לעקם את רחוב ירמיהו ולהפכו לרחוב שבור דמוי ראש חץ. חציו נוטה מזרחה וחציו מערבה לכיוון הים. קופת הקולנוע על שני צהריה הייתה ממוקמת בדיוק בנקודת הפגיעה בירמיהו ובימים של סרט מבוקש מאוד יצא התור משם והלך וסבב את הבניין הגדול והגיע לעיתים עד רחוב אוסישקין המקביל לנהר מאחור.
זה היה המצב באותו אחה"צ, בתחילת אוגוסט 1968 כשהחלטנו, ארבעה חברים בוגרי י"ב 6 ריאלית אלקטרונית בעירוני ה' לחגוג בקולנוע את יומנו האחרון באזרחות, ערב לפני גיוס של כמה מאיתנו. הסרט המדובר על שעריו התדפקנו היה אחד הלהיטים של אותו קיץ, הסרט "הזאבים הצעירים", סרטו של הבמאי הצרפתי מרסל קרנה. לא יודע מדוע דווקא הסרט הנשכח הזה נשאר תקוע בזיכרוני, מתנשא על כמה אלפים של סרטים אחרים שראיתי מאז, טובים מונים רבים ממנו. אולי בגלל שזה היה סרט לפני גיוס ואולי בשל כמה אירועים שהתרחשו לפניו ובמהלכו, שהצחיקו אותנו כל כך. אינני יודע. אבל העובדה היא שבכל פעם שאני נתקל בהתרחשות דומה, עולה בי זכר הסרט הזה באותו אחה"צ של אמצע הקיץ. האמת היא שהעניין בסרט לא התפתח אז בשל הקריירה וההישגים האמנותיים של קרנה, מי שביים שנים קודם לכן לתהילת עולם את "ילדי גן העדן" הנפלא וסרטים כמו "היום עולה" ו"אורחי הלילה" המוקדמים יותר ו"תרז רקאן" שבא אחריו. גם לא בשל שיתוף הפעולה שלו עם ז'אק פרוור האלוהי וגם לא בשל היחס הלעגני לו זכה מגיבורי הקולנוע שלנו באותה עת, אנשי הגל החדש שבזו לסרטיו ההולכים ומתמסחרים. הלכנו לראות, כמו אלפי צופים אחרים בגלל הסקס המובטח ואנחנו צעירים מבעבעי הורמונים ולפני תקופת בצורת של כמה חודשים של טירונות. קולנוע צרפתי אחרי הכול והכחול שלט, לא רק בגוון הצילום .
"הזאבים הצעירים" הייתה דרמה רומנטית שעל פי הפרסומים והתמונות שהזמינו אותנו פנימה רוותה מארוטיקה בסגנון הנועז על פי המושגים של אותה תקופה, סוף שנות השישים שעדיין היו שמרניות. רגעים לפני פרוץ המתירנות הנפלאה בעשור שיבוא. "הם חמדנים, הם שאפתניים, הם אלימים, חצופים ורכים" זעקו הפוסטרים וגם קרצו "הוסמך ע"י הצנזורה". אז איך נעמוד בפיתוי. זה היה סרט של צעירים, על צעירים ועם צעירים שהציע סיור בפריס של לילה וטעימה גם מאתרי הדקדנס בסאן טרופה, מקומות בהם הרעש והמוסיקה מחרישי אוזניים, שם הצעירים "רוקדים את ריקודיהם המטומטמים" כדברי הביקורות.
זה היה ניסיון של במאי זקן ודי נרגן לחדור לעולם של צעירים ולתאר אותו מבחוץ, להיתקל בצנזורה של ההפקה שעיקרה חלקים נכבדים מהתסריט והפכה אותו דליל ושטחי. סרט שהעמיד אלה מול אלה את "הזאבים הצעירים" מול ה"אנשים הזקנים" שרק מפריעים להם, מנצלים אותם ובעיקר לא מבינים אותם. עולם שבו שולטים ערכים כמו כסף, אמביציה, הצלחה, זוגיות, השתלבות, שוליים חברתיים ומאבק דורות. האמת ? מה נשתנה ?
אלן הוא בן למשפחה קשת יום אבל בגלל יופיו, דמוי אל יווני הוא הופך לג'יגולו ומציע את שרותי הליווי שלו לרוזנת מבוגרת ועשירה. אבל מהצד הוא גם מחליף מאהבות צעירות לרגע, בחיקן הוא מוצא נחמה לפורקן אמיתי, גם לתסכוליו המיניים והחברתיים. הוא פוגש את סילבי, ילדת חופש החולמת על שבירת כבלים ומוסכמות חברתיות ומתנהגת בהתאם, אבל בלב פנימה היא מחפשת אהבה אמיתית, רומנטית כיאה וכיאות לנערה טובה כמוה. היא חוברת לאלן שמתאהב בה לרגעים אולם כשהוא זונח אותה היא פוגשת את כריס הביטניק שלוקח אותה למאורות המוסיקה והדקדנס של פריס. אבל בל נטעה – כריס הוא אמנם ביטניק פורע חוקים אבל זה כאילו. בעצם הוא בא מבית טוב, עשיר, ממעמד גבוה, שמורד במסורת המשפחתית, בינתיים. המשולש הרומנטי הזה סובב סביב צירו במהלך הסרט עם תוספות של הדור הבוגר, כמובן כשכריס אוהב את סילבי וסילבי אוהבת את אלן ואלן אוהב בעיקר את עצמו, וגם זה לא בטוח.
הסרט נכשל בקופות בצרפת זכה לקיטונות של בוז מטעם הביקורת, למרות ואולי בגלל הקשר שלו לקרנה. הבמאי עצמו התכחש לתוצאה הסופית ולא הופיע להקרנות הבכורה בפריס. הסרט נעלם לשנים מהמסכים, אפילו לא זכה תקופה ארוכה מאוד להתהדר בעותק DVD, בקיצור, טושטש מהאופק והדבר היחיד שנשאר ממנו הוא הלהיט שליווה אותו " I'll Never Leave You " ששרה הזמרת ניקול קרואזי. אבל כל זה לא היה ידוע עדיין לארבעת הנערים על סף גיוס, כולל העובדה שרוברט דה נירו הלא מוכר עדיין חולף בפריים לכמה שניות, וגם אם היה ידוע, לא בטוח שזאת הייתה סיבה מספקת להתרחק משכשוך בהבטחה לטעום מעט מעסיס הפרי האסור בטרם ימי בצורת מתישה.
וכך עמדנו בתור המתארך ארבעתנו אלכס ומשה ומיכאל ואני, מתקדמים לאט ומצחקקים על הא ועל דא. עד שהזדקף לפתע מיכאל איש התיאטרון ואמר "רבותי, אני מוותר, אני הולך". לא עזרו הטיעונים נגד ומיכאל פרש. לאחר כמה דקות והוא שב בהפתעה ואמר שהוא בכל זאת יכנס איתנו לראות את הסרט. ערב אחרון לפני גיוס, כאמור. כשניסה להצטרף לשלישיה שלנו בתור, שכבר התקרבה מאוד לקופות, התעוררו העומדים אחרינו וזעקו חמס. "בחור, מה אתה נדחף !!!" ולא עזרו ההסברים שהוא היה כאן כבר והלך לרגע. מיכאל חזר לסופו של התור והחל התקדמות מחדש אל היעד. היישאר לו מקום ? האם יזכה בכרטיס לנוכח דרישת הקהל הלוחצת ?
כשמיכאל נכנס סוף סוף לאולם הגדוש דקות לפני התחלת היומן, אנחנו כבר התרווחנו מזמן בכיסאות שלנו באמצע שורה 12 מקושטים בפופקורן שהתפזר עלינו מגביעי הענק מקרטון. הוא זיהה אותנו, אבל הכרטיס שלו שלח אותו לשורה 3 בצד. פרספקטיבה הרבה פחות נוחה לכל הדעות. מיכאל גילה שלא רחוק מאיתנו, בשורה שלנו ממש בקצה יש כיסא פנוי והחל במלאכה סיזיפית שכולה ניסיון לשכנע את דרי שורה 12, מכיסא 35 והלאה לזוז כיסא אחד, אם לא איכפת לכם כי החברים שלי יושבים שם ואני מבקש לשבת לידם. הזוג הראשון הסכים ומיכאל החל לפלס את דרכו ללב השורה, חוזר כל פעם על אותו הסבר. כל פעם לזוג או יחיד אחר. עם ישראל היה בימים ההם רחמן וחברותי ומכיל ומיכאל משכנע והשורה נעה לאיטה כל אחד בתורו כיסא אחד ימינה. עד הבחור שישב שלושה כסאות מאיתנו. "סליחה" אמר מיכאל והחל, שוב בסיפור המעשה. הבחור לא עונה. "סליחה, אולי אתה יכול לזוז כיסא אחד ימינה, אלה החברים שלי ואני רוצה לשבת לידם". כלום. הבחור לא מגיב. מיכאל שוב, "סליחה" וכלום, לא מסתכל עליו אפילו. לבסוף העז מיכאל ודפק קלות על כתפו של הבחור "סליחה, אולי תוכל לזוז". הבחור הסתכל על מיכאל ועשה תנועה שהתפרשה כשילוב מוטרד ועצבני של "לא שומע, לא מבין, עזוב אותי" ובכך נעצרה באחת החתירה העקשנית לעבר המטרה. תם המסע ואנחנו מתפוצצים מצחוק טבול במתח. כמו בקומדיה אמיתית, הפאנץ' טבול כולו בהפתעה, בשינוי פתאומי בכיוון הציפיות. מיכאל התיישב, לא ממש לידנו, אבל בהחלט ממקום ששיפר את נקודת המבט שלו על הסרט.
האורות כבו, התחיל היומן ואחריו צרורות ה"בקרוב" המבשרים על הסרטים שיבואו בשער (או בגייט של המקרנה) ומאחורי ניצתה לה ערמת לחשושים שתחילה היו באמת כמעט דמומים ומבוישים, אבל במהלך הדקות שחלפו הלכה וגבהה, אזרה אומץ ובהיפתח הסרט עצמו כבר הייתה טרטור ממש ממש מעצבנ, כמעט עד כדי תגובה.
זה הזמן להתוודות שאם יש דבר שמרתיח אותי, אבל ממש, לעיתים אפילו עד הפעלת אלימות מתונה, זה שמדברים לידי בקולנוע. נורא אפילו יותר מהגילוי המתסכל שהיושב בשורה שלפני גבוה במיוחד והוא מסתיר לי חלק מהתמונה ובעיקר, בין כתפיו, את רובו של התרגום . מילא באנגלית, אבל זה חמור במיוחד בסרטים שוודים, הונגרים וסינים, למשל, בשפתם איני שולט כלל. מצב הדורש שינוי מתמיד בזווית ההצצה אל המסך, על פי תנועות הגוף של הגבוה מקדימה. אבל כשמדברים בסביבה תוך כדי סרט, פתאום נעלמת הסובלנות שלי. פתאום גועש בי היצר הקמאי ואני שוכח לרגעים את חובותי כאיש תרבות שאחראי על האינסטינקטים שלו ואני מתחיל ברתיחה פנימית איטית שמסיטה אותי לחלוטין ממהלכו של הסרט. מצטער, כמי שיש לו בעיות של חלוקת קשב אני לא יכול לשאת את הרעשים הללו מאחורי. מילא הערה אחת או לחישה אחת. אבל כשזה הופך לשיח חופשי, אני מתפרץ.
ומפני שאני משתדל לראות עם קהל רגיל את הסרטים עליהם אני צריך לכתוב או לדבר ומתרחק, בדיוק מאותן סיבות של פטפטת מעצבנת מהקרנות למוזמנים, מצאתי עצמי פעם אחת אפילו בסיטואציה מאיימת. אודה ולא אבוש. פעם אחת, בהקרנה בערב שישי התמקמה לפני שורת נערים מרעישה במיוחד. זה לא רק שהם ניסו לבדוק מי צועק יותר ומי מנסה בקולניות מטומטמת להצחיק יותר, הם גם קמו, נכנסו ויצאו ויצרו מהומה לא קטנה. אחרי שביקשתי, איימתי, גם הפלקתי. כזאת קטנה על פדחתו של הצעקני מכולם. התגובה הייתה קולנית במיוחד והזאטוט קם, הסתובב אלי והבטיח שעכשיו הוא יוצא וקורא לאח הגדול שלו שיבוא ויגמור חשבון. ומכיוון שההבטחה הייתה רצינית, הוא יצא מהקולנוע לטלפן, ומכיוון שהאזור בו שכן הקולנוע שרץ סכנות פוטנציאליות, החלטתי לנצל את ההזדמנות וחמקתי בחושך מהאולם, נזהר מאוד עד שהגעתי למכונית. את סופו של הסרט לא ראיתי וביקורת עליו לא נכתבה עד היום.
נחזור ל"זאבים הצעירים". הקהל, כאמור היה מורכב ברובו מצעירים ולכן הלחישות שהתגברו מאחורינו היו זרות, בולטות במיוחד. זוג מבוגרים, הרבה מעל הממוצע המקומי היה שקוע אמנם בסרט אבל הבעל, כל הזמן הסביר לאישה מה קורה על המסך. ביידיש. ואין הרבה פעמים בחיים שהפער בין המתרחש על המסך והתרגום הסימולטני שלו הוא כל כך בולט ובמקרה זה, צברים שכמונו, גם מצחיק. מרתק היה להקשיב לעיבוד המקורי, החד פעמי שהתפתח מאחור על מה שהוקרן על המסך, אפילו שאת רוב הטקסט לא הבנו. אבל היו שיאים שאותם אי אפשר היה להחמיץ.
באחד הרגעים הרומנטיים נכנסת סילבי לשובך יונים בחצר אחת הטירות בהם מתרחשת העלילה. לילה כחול והיא בכותונת לבנה שקופה המדגישה תווי מתאר של חמוקיה הצעירים, נוטלת את אחת היונים הצחורות כדי ללטף אותה בחושניות. סצנה סימבולית לגמרי שבה מן הסתם מנסה הבמאי ליצור את ההקבלה שבין הצעירה העדינה והרכה לבין הציפור המסמלת כה הרבה. וגם לדחוף קונוטציות של סקס מתפתח. סילבי נדחקת לשובך המרושת, כורעת על ברכיה והמצלמה מתקרבת עוד ועוד ועוד. קלוז של היונה ואז " א פויגלה " צוהל התושב הוותיק מאחורי "וויס פויגלה", הוא ממשיך ומסביר לאשתו מה שכל הצופים באולם רואים. מאז ימי נוח והתיבה לא הייתה צהלה כזאת אל מול ציפור.
הלחש בחש נמשך בווליום נמוך יותר, אך לא לעולם חוסן. רגעים אחרי, סלבי מנסה להסתתר מהעשיר שרודף אחריה וכוונותיו רעות. היא בסכנה אמיתית והוא כפוף זדון ואיום. ריח של סכנה מותחת באוויר. היא נכנסת לארמון המפואר ומחפשת מחסה ומוצאת אותו מאחורי דלת כבדה. הבריח נוקש ונסגר והיא מתנשמת בכבדות נשענת על הדלת מצידה הפנימי. הגבר מתקרב ומבין שהדלת נעולה. האם סילבי ניצלה ? לא ! הוא מחפש מסביב ומוצא מפתח, בגודל של מפתחות עיר המוענקים לאורחים מכובדים. "ער האט דעם שליסל " (יש לו את המפתח) זועק הבעל לתוף אוזני אשתו ולחלל האולם לקול אנחת ההשתתפות בדאגה שחולפת בהזדהות באולם. האם תיפרץ הדלת? מה יעלה בגורל הצעירה ?
וככה זה נמשך, עד הסוף, עד פורקן ועד הכותרות, ובשל רגעים כאלה, גם סרט בינוני זוכה לזיכרון עולם. איך היא שרה שם, ניקול קורואזי ? " I'll Never Leave You " ?
https://www.youtube.com/watch?v=QpI-LAUYPyU