התבוננות בעונה הרביעית של סדרת "הכתר" עד סופה הבהירה לי באופן חד משמעי מדוע המלכה אליזבת מתעקשת להמשיך להחזיק בתוארה ולא להעבירו לבנה צ'ארלס, פרינס אוף וויילס המייחל לתפקיד היורש כבר הרבה עשרות שנים. היא או-טו-טו בת 95 שתהיה בריאה, וכבר עשר שנים המלכה שתקופת כהונתה היא הארוכה ביותר בימי חלדו של הכתר הבריטי מסרבת לפרוש. כל השנים הללו אני, בפינתי מוחה על אי הצדק שנעשה לצ'ארלס ועל האגואיזם שהיא מפגינה גם כאם אך הנה באה העונה הרביעית ונושאת את התשובה כעלה זית במקור יונה. הוא כנראה באמת אידיוט, אגואיסט ואולי לעיתים גם על הספקטרום ואבוי לה לממלכה שמונרך כמוהו יעמוד בראשה. וזה לא רק בגלל דיאנה, אבל זה הרבה בשל המראה בה השתקפו יחסיהם ובה השתקפו היכולות האנושיות המוגבלות של הבחור כפוף הגב ועקום המבט. הוא אמנם הנסיך ויש לו לא מעט סוסים לבנים וכמה ארמונות, אבל מסתבר שהוא לא הקאטץ' האולטימטיבי.
אני יודע שאני מערב אגדה ומציאות, סדרת דרמה מעוצבת היטב ועובדות היסטוריות. אבל "הכתר" בייחוד כפי שהיא נפרשת בפנינו לפחות בעונה זאת ורגע לפני חילופי דורות של השחקנים המגלמים את הדמויות הראשיות לעונה או שתיים הבאות, גם היא תערובת כזאת. והפעם היא נוגעת, אולי יותר מבעונות הקודמות בעצבים החשופים של משפחת וינדזור ולכן גם התגובות החריפות המבעבעות מטעם בית המלוכה.
בניגוד לעבר שבו בעיקר הסתובבנו בין הרגליים של משפחת המלוכה והבטנו בה ממקום טוב ממרומי הקירות המעוטרים של אוסף הארמונות המרשים ומעורר הקנאה בכל מעצב פנים, למדנו את הניואנסים האנושיים יותר או פחות של הנפשות הפועלות, כאן האקשן מגיע מבחוץ וכופה עצמו על תוך הארמון. אליזבת, פיליפ, צ'ארלס, הנסיכה אן, הנסיכה מרגרט, הגברים בחייהן של הנסיכות, היועצים, העוזרים, השרתים וראשי הממשלות המתחלפים התחככו זה בזה בארמונות פנימה כדי להציג בפנינו את מערכות היחסים הנרקמות בקור המקפיא של השפיץ העליון של האריסטוקרטיה האנגלית. אלה היו עד כאן מרכזי הכובד סביבם נעה העלילה ובהם היא עסקה. הפעם הכוח המניע של ההתרחשות חודר מבחוץ ודרי הבית מסתפקים בתגובות על האירועים ההיסטוריים והאופן שאלה משפיעים על משפחת המלוכה. בהסדר החדש נראה שיש אפילו דמויות שהכרנו כבר ואפילו למדנו לחבב שמתייבשות כמעט לחלוטין.
המשולש הדומיננטי בעונה זאת הוא של נשים כשהאירועים מטולטלים בין הקודקודים של דיאנה, מרגרט ת'אצ'ר וכמובן אליזבת. האחת ניצן ורד רענן שקמל בין הכתלים הקודרים של משפחת וינדזור על כל אגפיה, השניה טיגריס טורף שבז למסורת המונרכית ולמנהגיה הנפוחים ובא להפוך תלמים של חברה ומסורות והשלישית טווסית יפת נוצה שמתגלה בהדר צבעיה אך מלבד פרישתם המרשימה, אין בה תועלת רבה. הגברים שלידן נעים בסקלה שבין חדלי אישים לעלובי נפש.
העונה הנוכחית, אולי הנועזת בעוצמתה מקיפה את העשור הכלוא בין ההתנקשות בחייו של הלורד מאונטבטן ב 1979 ועד התמוטטות הנישואין המלכותיים של הנסיך והנסיכה בתחילת שנות התשעים והיא נושקת פעמים רבות באירועים מתוקשרים ומוכרים ומכאן הרגישות הרבה שגילו יושבי בקינגהאם ודיירי וינדזור. רובם עדיין בסביבה והעיבוד הדרמטי שאינו מחמיא לעיתים קרובות המעטר כאן את דברי ימיהם, מפיח בהם חיים ומציע גרסאות מוחשיות מאוד למה שהתרחש מעבר לחומות, מרעיד לא מעט את הנוחות הסטואית של יהלומי הכתר והעוטים אותם.
הפרקים שמניחים בפנינו פיטר מורגן, היזם של הסדרה המפוארת כולה במאיו ובמאיותיו המתחלפים מושכים את גלימות הסיפורים על הפריצה של מייקל פייגן לחדר השינה של המלכה, סיפורן המזעזע של דודות המלכה ששוכנו בבית מחסה לחולי נפש, מלחמת פוקלנד, מסעם של צ'ארלס ודיאנה לאוסטרליה וניו זילנד והבעיטה שניסה ראש ממשלת אוסטרליה לכוון לראש הכתר, היחסים עם מרגרט ת'אצ'ר גברת הברזל וכמובן סיפורו של המשולש ("לא היה מקום לשלושתנו בסיפור הזה") של דיאנה-צ'ארלס-קאמילה בולס. המלכה משחקת במארגים הללו תפקידי הגנה בלבד ושאר בני המשפחה נדחקים למעמד של טפטים. אבל זה לא גורע מהדרמה משום שהדמויות המרכזיות, כל אחת והאיפיון שלה, ממלאות את הפרקים בהמון עיניין. ומורגן דואג שיהיה כזה, זולג, אנושי וצהוב.
הכתיבה של מורגן משרתת היטב את יצר ההצצה שלנו אל חבורה אריסטוקרטית סגורה שהכי קרוב שנוכל להגיע אליה זה לראות, כתיירים את חילופי המשמרות בחצר הענקית של ארמון בקינגהאם שלה ואולי בביקור באולם תכשיטי המלוכה בטאוור של לונדון. ומורגן מצליח להפליג כאן אל מחוזות המלודרמה, בלי לשכוח שיש גם עיתונים וכותרותיהם והקהל, בוודאי המידי שלו, נתיניה של המלכה המאוחדת עומדים על הקווים ומסמנים אותם. בשבילם כנראה אין בעיטות שלא עלו יפה, מה שאי אפשר לאמר על המלכה עצמה ומשפחתה. יש כאן הפעם כמה מהלכים נועזים מידי מבחינת אליזבת אנד קומפני שיכולים לערער את המורשת בת מאות השנים שנשמרת בקפידה חמורת סבר. ולכן יוצא עכשיו הקצף מארובות הארמון .
מה שעוזר מאוד לאמינות הסדרה מלבד עיצובה המדויק והיכולות הטכניות המוכחות של תעשית הטלוויזיה האנגלית במיטבה, למרות הפינות המעוגלות והקצוות החדים מידי זה המשחק של כל המעורבים כמעט. על נפלאותיה של אוליביה קולמן כאליזבת כבר דובר וסופר, למרות שכאן מנעד הרגשות שלה מצטמצם בהיצרות נוכחותה. טוביאס מנזיס כנסיך פיליפ דווקא מעלה הילוך ובשפתיים חשוקות ובמבטא בריטי כבד הוא משפיע יותר על מהלך העניינים מבעבר. הלנה בונהם קרטר כנסיכה מרגרט, איירין דוהרטי כנסיכה אן ומריון ביילי כמלכה האם נדחקות לשולים עד לתפקידים של טפטים. ג'וש אוקונור כצ'ארלס מצליח להעביר בצורה נהדרת את עליבותו של הנסיך המפונק, האגואיסט ומפזר לחלוטין את מידת הסימפטיה לה זכה בעונה הקודמת כמוצר אנושי פגום שגדל ללא אהבת אם ואב והורחק מהבית למרות רצונו.
אחת ההצלחות של העונה הרביעית היא בחירה מדויקת של אמה קורין הצעירה בתפקיד דיאנה ספנסר שפורצת אל העולם ומביאה איתה, מלבד דמיון מדהים למקור, גם חינניות, סקסאפיל מבויש, אמינות ויכולות פיסיות ומפזרת כך אבקת קסם על הדמות המיוסרת אותה היא מגלמת. יוצאת מכלל אלה, לטעמי היא ג'יליאן אנדרסון בתפקיד מרגרט ת'אצ'ר. מוגזמת, כבדה, מזויפת גם בהיגוי הכבד והמודגש ומשתדלת מידי לחקות את הדמות של האשה השנואה של הפוליטיקה, במקום לתת לה אינטרפרטציה אישית. תראו מה עשתה עם זה, במקום אחר מריל סטריפ, למשל. אני מבין שהיא בת זוגו של בעל הבית מורגן ואולי בשל זה ניתן לה חופש תנועה בלתי מוגבל אבל האפיון שלה הוא קריקטוראלי וההתנהלות שלה לאורך הרגעים הרבים של פרקי העונה בתפקידה המרכזי מפריע לזרימה הקולחת. בהליכה כפופת הגב, בעקימת הפה היא הזכירה לי את מרטי פלדמן המנוח בדמותו של איגור, עוזרו הגיבן של דר פרנקונשטין בפרודיה של מל ברוקס "פרנקנשטיין הצעיר". אסוציאציה אישית.
העונה הרביעית והעשור בו היא מתרחשת היא עונת המשבר בחיי משפחת "הכתר" גם בשל עלילות צ'ארלס ודיאנה שהוציאו חלק מהכביסה המלוכלכת של בית המלוכה להתבדר ברוח לעיני הציבור וכנראה שבשל אירועים אלה, והתנהלותה של המלכה המסרבת להיפרד מכיסאה וכמובן העלויות האדירות באחזקה של סמל לאומי כזה החל הדיון על הצורך בהמשך קיומה של שושלת וינדזור. הוסיפו לזה את הסיפורים שגלשו על צעירי המשפחה, וויליאם יורש העצר השקול ואחיו ההולל חסר הרסן הארי, נישואיהם עם בנות זוג שלא מסתדרות האחת עם השניה, פרידתו של הארי מהארמון והפנית הגב למשפחה, הלידות וההפלות המתוקשרות והרי לכם סיבות רבות לעיסוק נוסף במשפחת המלוכה ובענפיה הרבים. בשביל זה יש כנראה עוד שתי עונות לפחות ונראה מה שישתקף בהם. על כל פנים הריעו לבואה של אימלדה סטונטון, המלכה הבאה עלינו בקרוב.
"הכתר, עונה 4" – 8 פלוס בסולם אורשר.
The Crown
נטפליקס