לכל בית יש מחסן, עלית גג או בוידם. מקום שבו אנחנו נוטשים מאחור את הרגעים בחיינו בהם סיימנו להשתמש, אבל אין לנו לב להשליך ממש מאיתנו. אלה הדברים שמידי כמה שנים, כשרוצים לעשות סדר בחיים או בבית העולה על גדותיו, או ברגעים של שינוי מגורים, אנחנו בודקים מחדש כדי לברור בהם שוב. חלקם נשארים איתנו אבל מרובם אנחנו נפרדים. עד כמה חשובה לנו הקבלה על קנית מייבש הכביסה לפני עשר שנים, כולל תעודת האחריות, מייבש שממילא כבר הוחלף בשל תקלות חוזרות ונשנות.
טוב שיש מחסן או מזווה כזה, משום שלעיתים, אפילו לאחר ייאוש וחוסר אימון נמצא בו לאחר חיטוט פריטים שפתאום, בלי התראה מוקדמת אנחנו עדיין צריכים כדי להשתמש בהם. מקדחה לבורג בקיר, אהיל לכסות איתו מנורה חשופה, צעצוע ישן בבוא הנכדים לביקור. ג'ורג' קלוני, ב"שמי חצות", סרט שביעי שלו (בלי לספור את פרקי סדרות הטלוויזיה שביים) נכנס למחסן הגדוש של הקולנוע, בעיקר הקולנוע האפוקליפטי, הקולנוע של המדע הבדיוני, של מאבקו של אדם על חייו בעיקר אחד אל מול הטבע ההרסני ונוטל משם את המרכיבים המוכרים יותר ממגרות סרטי הז'אנרים הללו. יעלה כמה שיעלה, נטפליקס ממילא משלמים והקופה פתוחה.
גם המבקרים, בייחוד חובבי הסוגות הללו טובלים זרועות עד מעבר למרפק בבליל ההיברידי הזה ושולים, אחד אחרי השני, את הזיכרונות הקולנועיים שלהם. מתחרים וגאים בזיהוי של כנף סרט זה ורגל סרט אחר. "שמי חצות" הוא יותר בחינה בקולנוע מאשר סרט שלם, מורכב, מרשים שיש לו מה להוסיף למסע הנמשך של סרטים כאלה, מסע ששיאו תלוי לו מעל, מאיר בשתי שמשות בוהקות, כיאות לסרט מדע בדיוני. "סולאריס" של טארקובסקי (לא הרימייק של סודרברג בכיכובו של קלוני) על פי החזון של סטניסלאב לם ו"אודיסאה בחלל" של קובריק על פי ארתור סי. קלארק.
למרות ואולי בשל האור הגדול והמסנוור, תועה קלוני הפעם לסביבה שונה מזאת שאותה פרס בסרטיו הקודמים, לפחות בכל הנוגע לטון הסיפור, למסריו (אם יש כאלה) ולקצבים שלו. הוא עצמו התוודה בראיון שנערך לא מזמן שהסרט הוא "סיפור קטן על גאולה וחרטה שממוקם בתוך יריעה קיומית גדולה יותר". הגדרה שיכולה להישמע טוב רק באוזני מי שמקבל את תשובתו של במאי כל שהוא ששואלים אותו על מה הסרט שביים והוא עונה "זה סרט על אנשים"… ובמקרה הנוכחי של קלוני זה לא סיפור קטן, בוודאי שלא מבחינה ויזואלית, גאולה וחרטה צריך לחפש כאן בנרות והיריעה הקיומית הגדולה נפרשת ממילא על רוב סרטי הקולנוע שמנסים לחנך אותנו בסיפוריהם.
יותר מכל "שמי חצות" הוא סרט יומרני, זיקוק פגום שלא מגיע לגבהים של במאי שהולך לאיבוד בישימון הבגרות המתקדמת, שלא לאמר זקנה מתקרבת ומחפש דרך חדשה. קלוני, בסרטים קודמים שלו לא פחד להיות ביקורתי, גם לרגעים היסטוריים לא נעימים של ההוויה האמריקאית ("לילה טוב, ובהצלחה") וגם ל"יריעות קיומיות" של החברה בארצו הגדולה ("משחקי שלטון", "סודות הפרוורים") וגם מול עולם השאוביזנס והספורט ("וידויים של מוח מסוכן", "משחק מלוכלך"). אבל תמיד היה חיוני, מהיר, אנרגטי.
הפעם הוא תקוע, מהוסס, אפילו פלגמטי גם כבמאי וגם כשחקן בחצי שלו של הסרט. הרצון הוא להיות "אנושי", מרגש, מעורר אמפתיה אבל אם הוא מעורר משהו זה בעיקר פיהוק. גם ברגעים המעטים של אקשן קשה להיסחף אחרי המתרחש על המסך שלא לדבר על הזדהות. וכל זאת למרות שהוא מעמיס עלינו שני סיפורים ורבע סיפור בכרטיס אחד, כאלה שכאילו יש בהם כוונה להקבלה אלגורית אבל היא כל כך מאולצת שחבל לחפש.
הראשון מלווה את מאמציו של אסטרונום חולה סופני שנשאר לבדו מאחור במצפה כוכבים בקוטב. כל האחרים עזבו בדרכם הביתה, בכדור ארץ מוכה "אירוע" שחיסל את תושביו והוא אמור להמשיך וליצור קשר עם חללית מרוחקת, עד כלות כוחו וחייו. כשגם עוצמתה של האנטנה תשה ואחרי שגילה ילדה קטנה שנשכחה מאחור יוצאים השניים למסע קפוא ומסוכן למצפה כוכבים אחר, הרחק בנוף המושלג והבוגדני. וכל הצרות האפשריות פוקדות את השניים כי אמא טבע אינה רחומה, כידוע בסיפורי הישרדות כאלה.
השני מלווה את מסעה הביתה של תחנת חלל המאוישת חמישה אנשים, שתי נשים שאחת מהן הרה ושלושה גברים, כולם בדרך מכוכב מרוחק שיש בו אפשרות לחיים אנושיים והוא אופציה להתחלה אנושית מחודשת, בהיהרס כדורנו שהיה פעם כחול צלול. המסע מלווה בתקלות המוכרות של חלליות כאלה בעולם הקולנועי של סרטי המדע בדיוני. רבע הסיפור מחזיר אותנו אחור כדי לפגוש את האסטרונום כאיש צעיר, מדען מבריק ואב-בעל פגום המגלה לראשונה את קיומו של הכוכב המרוחק.
עם עריכה מבולבלת וחסרת עקביות ומוסיקה מרגיזה ברקע, אם יש הישג כלשהו לסרט הוא בא לידי ביטוי בעיקר בצילום המרשים. גם בצילומי האולפן של החללית אבל יותר במאבק באיתני הטבע של החוץ הקפוא, עבודה מוקפדת של מרטין רוהה שהפעם באמת מתאימה יותר למסך הגדול מאשר למרחב המוגבל של הטלוויזיה. קלוני עצמו, למרות שהשיל קילוגרמים רבים ועטה זקן עבות כדי לגלם את דמותו של האסטרונום אוגוסטין, עדיין מתמודד באופן לא משכנע בשינוי התדמית שלו לאיש זקן וחולה ולידו אין מי שיעזור לו להניף באופן מעניין את הסיפורים. לא פליסיטי ג'ונס, לא דייויד אויילו (אבא שחור ואמא לבנה של הרך שייוולד לעולם חדש ואוטופי), קייל צ'אנדלר, דמיאן בישיר וטיפני בון כצוות החללית, לא איתן פק כאגוסטין הצעיר ולא סופי רנדל כאשתו הצעירה ואפילו עיניה הגדולות והעצובות של הילדה קרולין ספרינגאל שלא מוסיפות לחלוחית שהיא מצד הצופים.
"שמי חצות" היא סטיה מדרכו המעניינת של קלוני בקולנוע והלוואי שהוא יבין זאת ומהר. לבמאים מחפשי דרך יש זכות לפשל לעיתים וקלוני מנצל כאן את הזכות הזאת. כשלעצמי אני מחכה לסרט הבא שלו בתקווה שהמצפן האישי שלו ידע להראות לו את הכיוון המתאים לו באמת.
"שמי חצות" – שבע מינוס בסולם אורשר
The Midnight Sky
נטפליקס