פופקורן או קולנוע – סולם אורשר על הבחירה האמיתית של בעלי בתי הקולנוע. גידי אורשר

כבר כמה ימים אני מתחבט אם להעלות את הדברים הבאים על הכתב ואולי לשמור אותם לעצמי, צרורים בצרור הטענות המתקבצות לערמת מפגעי הקורנה, גבעה שהיתה להר שהיה לרכס אדיר של כעסים ותסכולים כמעט בכל תחום שהוא בחיינו עכשיו. סיבת ההתלבטות היא שמושא הדברים הוא חלק מהעולם בו אני חי, נושם ופועל וגם מגיב כבר למעלה מארבע עשרות שנים. הקולנוע. והקולנוע הוא פסיפס אנושי ומקצועי שיש לי היכרות, לעיתים גם אינטימית עם פרטים וחבורות שבו ואולי כתוצאה מדברים אלה עליהם אני מתחבט אם לדבר בהם, חלק מאותו פסיפס עלול להיפגע.

מלבד היותו של הקולנוע פסיפס שכזה הוא גם צבר רב צדדי של מושגים המעמת זה מול זה שורה של ניגודים. מפגש של מוחשי ומופשט, של עולם מוכר ועולם מקביל, של אמנות גבוהה ואמנות פופולארית, יש עוד, אבל בעיקר של ההתנפצות אמנות בכסף, ובמקרה של הקולנוע הרבה כסף. וכאן אני רוצה להבהיר כי אינני מדבר על מימון ההפקות ודרכי הפעולה, הסבוכים לעיתים קרובות, של מעשי הפלא החוזרים ומתגלים מחדש כל אימת שסרט ישראלי, ולמעשה כל סרט שהוא נולד, במזל טוב. אני רוצה לדבר על המתרחש היום דווקא בקצה השני, בסופה של הדרך, באולמות ההקרנה הנעולים היום כבר שנה, לקולנוע הישראלי בפרט ולקולנוע בכלל. כן, כבר שנה אין לנו קולנוע במצב הצבירה הטבעי שלו באולמות ונדמה, שבניגוד לכלל המשק שנפתח עכשיו לאיטו מחדש בצירי לידה כואבים, דווקא בעלי הבית האמיתיים של הקולנוע – מפיצים ובעיקר בעלי בתי רשתות קולנוע לא ממהרים לשום מקום. לא יהיה קולנוע, אומרים רובם עד שלא יהיה גם פופקורן.

הפופקורן נולד הרבה לפני הקולנוע, כבר לפני כ 3000 שנה בדרום אמריקה. האינדיאנים היו הראשונים לקלות את גרגרי התירס מעל אש ולאכול בתאווה. לקח לאירופאים הרבה זמן לאמץ וריאציה של המהלך, אבל גם המכונות הראשונות שייצרו את הפיצוח הלבנבן הקדימו בכמה שנים את ההמצאה של לומייר. הקשר הגורדי בין גרגרי התירס הטבולים בשומן ומלח נרקם בימי המשבר הפיננסי הגדול בסוף שנות העשרים כשהיה התוספת הפיצוחית הזולה ביותר לטובת מי שזרם לקולנוע כדי לשכוח את צרותיו ולהפוך אותו למוצר צריכה עממי. הגל השני, המשמעותי הגואה עד היום בחתונה לא קדושה זאת (החמאה משמינה והמלח מאוד לא בריא) הגיע בעת מלחמת העולם השניה כשהסוכר ומוצריו הפכו יקרים וחטיפי שוקולד לנדירים, מה שהשאיר את הפופקורן הזול להפקה כליווי האולטימטיבי לבריחה לעולמות טובים ומסודרים יותר על המסך. ומאז הוא, פלוס הקולה זה רפלקס מותנה.

את הפופקורן קל להכין וזול ותוך ניצול חולשות אנוש אפשר למכור ביוקר. וזה, מסתבר מרכיב מאוד חשוב בתפעול בתי הקולנוע ומזנוניו. וככל שעלו רשתות בתי הקולנוע שלנו התרבו ותפחו, כך הלך גם הרווח מהפופקורן לתפוח עד שכנראה הגענו למצב האבסורדי של היום שהמוצר הנלווה הפך להיות העיקר. לא נפעיל את בתי הקולנוע שלנו, למרות שאפשר בנוהלי התו הירוק עד שלא נוכל למכור פופקורן. לא תקבלו לחם אחיד עד שלא יתנו לנו למכור עוגות קצפת.

בזיכרון קצר אחור נשים לב שבעלי רשתות הקולנוע לא היו בין אלה שנשמעו זועקים כאב בימים של סגירת המשק. העצמאיים בכו, עסקים גססו, שוועתם של השולמנים עלתה עד מרכזי מפלגות והכיכרות רוו בדמעותיהם של בעלי חנויות בליבות קרת שגוועו אל מול סגרי הקורונה. גם בעסקי השעשועים רעדה ארץ ונזעקו אמנים, טכנאים, מארגנים, שחקנים, מנהלי תאטראות ועובדים מפוטרים וחללי חל"ת. ומי לא בא ? נכון – בעלי בתי הקולנוע ומפיצי הסרטים. קולם לא נשמע, אם היה ציוץ אחד או שניים, קולו, קול ענות חלושה. ואם נשמע – בעיקר על סגירת מתחמי המסעדות ושאר חנויות ההבאסה המקיפים את האולמות הנעולים. הסינמה לא נראתה בסיטי הנעול וכוכבי הפלנט לא אבלו על אורם הכבוי…

והקהל, בינתיים, צמא לקולנוע על מסך גדול מעביר את הזמן מול תחליפים ביתיים, כל אחד והאינטשים שלו, התמכר לנטפליקס והצעות מיזער אחרות וחלם על ימים טובים שבהם יוכל להתרווח מול הדבר האמיתי. סרט אמיתי באולם קולנוע אמיתי עם קהל אמיתי שמגיב ביחד, שנושם ביחד. ויהי ערב ויהי חודש ושנה ועולם השעשועים הולך ונפתח. הופעות אמנים, יש כבר עם קהל באיצטדיונים ובאולמות, הצגות תאטרון מתחילות למרק שחקנים, תפאורות וקוליסות, באולמות הקונצרטים כבר נשמעים קולות של כינור, חצוצרה ותוף ורק הקולנוע נשאר סגור. ומדוע ? לא בגלל שאין סרטים חדשים, אלה מצויים, חפונים במחסני המפיצים למרות המחסור בבלוקבסטרים הוליוודיים. לא בגלל שאין ביקוש המתדפק על הדלתות. לא משום שקשה למצוא סדרנים שיעמדו בפתח. אין קולנוע משום שהתו הירוק לא מאפשר למכור במזנונים ולכן אין פופקורן וקולה. ואם אין פופקורן, אין קולנוע.

ברגעים כאלה נבחנת האנושות על אמת מה חשוב לה יותר. ומסתבר שגם כאן הטפל עולה בחשיבותו על העיקר. בעיקר אצל רוב סוחרי הקולנוע שלנו (נכון שיש אחד או שניים היוצאים מכלל זה). ובעסקים אלה כסף עולה על קולנוע ונראה שבשבילם, למרות התיפיפות של יחסי ציבור, קולנוע הוא רק ביזנס ושלא ידברו איתנו על אהבה.

רוצה לשתף ?