אם חייבים לסיים עונה, צריך לעשות את זה הכי טוב שיש. ומהדורת יום העצמאות של "זהו זה" המחודשת (בלי עיין הרע, כבר עונה שלישית) אכן היתה פצצה אמיתית של כשרון, יכולת, צחוק ודמע, אולי התוכנית הטובה ביותר של החמישיה המופלאה הזאת ששבה להרנין גם בשנת הקורונה הנוראה את לילות החמישי שלנו.
"ארץ נהדרת" זכתה אמנם שוב, כרפלקס מותנה בפרס האקדמיה בשבוע האחרון אבל בשפך התודות המציין אירועים כאלה הודה מולי שגב, יוצר התוכנית ומנהל התוכן של "קשת" המפיקה כי את החוב המוסרי חייבים אנשי "ארץ" לצוות האלמותי של "זהו זה". וההשוואה בין תוכניות יום העצמאות ששודרו ערב אחרי ערב רק הוכיחה כמה צדק. "זהו זה" לקחו את כל הנקודות בנוק אאוט ברור כבר בסיבובים הראשונים. סורי.
נכון ששתי התוכניות הן תוכניות הומור והכוונה העיקרית בהן היא לחשוף את מה שאולי חלק מהציבור לא יכול או לא רוצה לראות בעצמו באקטואליה ולעשות את זה בהגזמה מתבקשת. נכון גם שיש בשתי התוכניות הללו הצעה לפורקן נוח של כעסים על תופעות בפוליטיקה ובחברה שלנו, תחליף פשוט הרבה יותר תוך ישיבה בסלון וצקצוק בלשון מאשר יציאה כועסת באמת לרחובות כדי לעשות מעשים. אך יש ההבדל בין שתי התוכניות והוא נטוע כולו בפורמט שלהן כי בעוד ש"ארץ נהדרת" היא תוכנית שעיקרה פרודיה, "זהו זה" היא תוכנית ברורה של סטירה אמיתית. בעוד ש"ארץ נהדרת" מתרכזת בעיקר בחיקויים של דמויות פוליטיות וסלבריטאים לרגע "זהו זה" יוצרת מצבים, מעצבת את הדמויות ומגדירה תופעות. וזאת עבודה קשה הרבה יותר וכשהיא מוצלחת, כמו למשל כל התוכנית הגאונית האחרונה, של יום העצמאות, היא נפלאה והיא חודרת ונמסה במערכת ההכרה שלנו טוב הרבה יותר. נשארת עמוק יותר בזיכרון שלנו.
כתוכנית פרודיות "ארץ נהדרת" סמוכה הרבה יותר על יכולות האיפור וכושר חיקוי ואלתור של הצוות המצוין שלה. פחות על הכתיבה ועל בנית סיטואציות. שוב מריאנו עושה את נתניהו ושוב סמו את מירי רגב. ושוב זרחוביץ עושה את בנט ושוב עלמה זק עושה את שרה. המבנה קבוע, צפוי, החיקויים מדויקים אבל הם, לפחות רובם, אינם נשכנים באמת. נתניהו ורגב די חביבים בטירופם, שרה מעוררת רחמים ובנט, כרגיל אידיוט. גם המצעד של הפוליטיקאים הללו לשולחן המרכזי והראיונות הקצרים של קיציס המנחה, גם הוא צפוי. וזה, בסופו של דבר שובר את המבנה הקומי המבוסס כולו על הפתעה, על פאנצ'ים בלתי צפויים. הרגעים היחידים שיש בהם חינניות ממזרית מתגלים דווקא במערכונים כמו "משפחת הטורטלים" (שגם היא חוזרת על עצמה) או פינות הקסם של האנימציה החסרות כל כך.
אבל אנחנו באנו לדבר על "זהו זה" והיכולות הסטיריות הנהדרות שהיא נושאת על גבה. כאן השדה הפורח זרוע מוקשים והצורך להמציא בכל תוכנית מערכונים חדשים וסיטואציות רעננות מסוכן מאוד. זה יכול להיות קורן כזריחה מופלאה וזה עלול להפוך גם לכישלון צורב, וזה קורה לעיתים גם כאן. הסטירה, מטבעה אינה מצחיקה תמיד, היא צריכה בראש ובראשונה להיות גם חדה, נושכת וצורבת כמו הנר הבוער המיתולוגי בין שתי האצבעות המחניקות אותו בפתיחה ובאותות המעבר. והצוות המופלא של "זהו זה" יודע לעשות את זה עכשיו נכון ומדוייק. כמעט תמיד.
והפעם, במפגש ארוך מהרגיל ועם ליווי של התזמורת הפילהרמונית את חידושי קלאסיקת הזמר הישראלי לדורותיו, לא היתה ולו טעות אחת. לא היה ולא פספוס אחד, לא היה רגע שלא היה רגע מכונן שוודאי יהפוך גם הוא לנכס צאן ברזל של ההומור המקומי.
זה התחיל במערכון שכולו ביקורת עצמית, העמדה בפרספקטיבה שיש בה מידה לא מבוטלת של ענווה אמיתית בו מנסים אבי קושניר, גידי גוב, מוני מושונוב, שלמה בראבא ודובלה גליקמן למצוא מישהו שיתארח בתוכנית ולא מוצאים. נתח עבה של הסלבריטאות שלנו מתחמק ולכולם יש סיבות. זה ממשיך בסטירה נפלאה על טקס הדלקת הדלקת המשואות, שהשנה (כמו בשנה שעברה) היה פרודיה על עצמו גם באירוע האמיתי בהר הרצל. ולכאן התקבצו דמויות שהכרנו מתוכניות קודמות של "זהו זה" שכולן פיסות של החברה המיוחדת שלנו, חיים בידרמן ומאיר סמו המתחרים מי יותר, משפחת שוורץ ההיסטרית המגלמת את הפניקה הארצישראלית המצויה, שלושת החברים שחוקרים מילים לא מובנות כסמני החפיפיות המקומית הבוטחת בעצמה ומוצאת פתרונות, אפילו מופרכים.
זה המשיך עם קריינית החדשות הצפון קוריאנית לי צ'ונג הי והמתרגם הנצחי שלה הד"ר עודד בן דוב עם הביקורת על מצבה העגום של הדמוקרטיה שלנו והאמונה העיוורת בתרגום התקשורתי של המציאות אצל חלקים גדלים והולכים בחברתנו (דוגמה: כשהי מברכת "חר-טא בר-טא בטטה יזראעל" הוא מתרגם "לתפארת מדינת ישראל"). אח"כ הגיעה הקטע המשכיב של ג'ניפר סנוקל ש"פעם היתה עשירה ועכשיו היא לא עשירה" ומיד, בלי זמן להירגע מערכון הדגלנים הענק-ענק-ענק עם הרס"ר המשופם יהושוע מלול, קטע שהוכיח שאפשר בהחלט למות מצחוק או גם מביקורת עצמית. זכרו את מבנה החיילים והמזרק של הטקס האחרון בהר הרצל…
הלאה – מערכון מופלא על משפחת הנוגנים של תזמורת צהל הדרה, ישי, דפנה וחצקל לוי שמשמרים את המסורת מימי סבא רבה ונושפים בסוזפון אדיר המימדים זולת אחד מהם המתמחה בנקישה במשולש ("סבא רבה היה הסוזפוניסט הראשי של מלך מרוקו שהיה מטיס אותו כל ערב מליטא בה גר למרוקו רק כדי שינגן לו לפני השינה" ). ואחריו מפקד הטייסת של החמקנים שאחראי על המטס האווירי שיעבור מעל ארץ ישראל אבל אף אחד לא יוכל לראותו אותו, מטעמי חיסכון ("בוודאי שיש מטס, אבל הוא יהיה בלתי נראה השנה").
וגם ביקורם של ארווין וסימה לקראת יום העצמאות במוזיאון צהל כדי לראות שכל המוצגים נמכרו כי אין מספיק תקציב. הטנקים של מלחמת השחרור לאלי טביב, כיפת ברזל לניקול ריידמן אמנם רק שתי סוללות, עמק הבכא נמכר ללב לבייב , תנובה והסינים קנו את תמונת הצנחנים בכותל ומעכשיו זה יהיה הצנחנים בקוטג' ומבצע שלום הגליל נמכר לעלית ויהיה חטיף שוקולד… גם ווויז הישראלית המדריכה כל השנה את נתיבי הנסיעה שלנו הופכת ביום העצמאות ל"וויז של החבר'ה" וכמובן לא נפקד מקומו של האיש שהמציא, פעם בשנות החמישים את הפטנטים של "להיות ישראלי מכוער" ובא לרשום אותם במשרד הפטנטים – הפטנט לעקוף את התור, הפטנט של "למה, מה קרה", הפטנט של הכינוי "אחי", החניה הכפולה והלכלוך הסביבתי – לא צריך פחים.
ובין לבין השירים שהתחילו ב"שיעור מולדת" של עלי מוהר ואפרים שמיר והסתיימו ב"יש לי אהבה והיא תנצח" של ארכדי דוכין כדי לסיים, בכל זאת בדמעה קטנה של תקווה בזווית העין.
ועל כל הטוב והנפלא הזה אחראים כמה גאונים שיושבים כבר מזמן בהיכל התהילה של היצירה הטלוויזיונית שלנו, לפחות. אתי אנטה העורכת הראשית שאחראית לכל פרט , הבמאי עופר וייצמן, המפיק המוסיקאלי אמיר לקנר ששינה את ההרגלים של כמה מנכסי צאן הברזל של המוסיקה שלנו, הכותבים המוטרפים רבי היכולת וההמצאה דניאל לפין, רמי ורד, אבי בלקין, רן דברת, שלמה משיח, שגיב פרידמן ועופר קניספל וכמובן חמשת המופלאים שהצליחו להחזיר עטרה ליושנה ואת הפופולאריות האדירה של "זהו זה" האגדית של הטלוויזיה החינוכית ששודרה במהלך 20 השנים 1978-1998.
בסוף התוכנית הודיעו החמישה, במקום להמשיך ולקבוע מפגש נוסף בשידור החוזר בשישי באחת ושלושים, שזאת תוכנית אחרונה. נדמה לי ששמעתי שאמרו גם שישובו אחרי החגים. לא יודע מתי זה ועל איזה חגים מדובר, אבל בטוח שלילות חמישי כבר לא יראו אותו דבר כשלפחות רגעים כאלה של התעלות אמיתית יגרעו מהן.
ורק בשביל הגילוי הנאות, הייתי חלק מהתוכנית כיועץ ומגיש פינת הקולנוע במשך 7 שנים, אי שם באמצע הדרך. זוכר כל רגע, עד היום.