בשום טקסטבוק המכבד את עצמו לא מבטיחים לנו שסאטירה זה עיניין מצחיק. להיפך. יש המחמירים שקובעים שסאטירה מצחיקה ומהנה אינה סאטירה רצינית משום שתפקידה של זאת אפילו לזעזע אותנו, לנער לנו את המוסכמות, להציג את הנלעג והבלתי הגיוני שבהן, להכעיס ולהביא אותנו כך לידי מודעות מתקנת. לפחות חושבת.
אבל כבר היוונים, עם הקומדיות הראשונות שלהם שלא היו מצחיקות כלל והיו סאטירות חברתיות (עיין ערך אריסטופאנס) החלו את המוטציות הסגנוניות ובמורד הדרך כשהצטרפו סוגים נוספים של אפיון לקומדיה, החלה התעשיה ההיברידית לייצר אפילו סאטירות ששיעשעו את הקהל, לפחות את חלקו הלא מותקף.
מתייה דלאפורט ואלכסנדר דה לה פאטלייר הם צמד מחזאים צרפתיים שהפכו לתסריטאים וניסו גם לביים, למשל את הסרט "שם פרטי" שהוצג אצלנו גם בקולנוע וגם בתאטרון, המנסים להציע סאטירה חברתית ולהצחיק בעת ובעונה אחת. ואם לא להצחיק, אז לפחות לשעשע. ב"שם פרטי", סאטירת נוהגים צרפתית מקומית, הם קיבצו חבורת בורגנים לארוחת ערב מבושלת היטב המתקדמת לקראת משבר שיגיע. והוא בא כדי לפוצץ, כמעט את הערב הנעים. סיטואציה דרמטית/קומית שראינו פעמים רבות בקולנוע, בודאי בתאטרון. כאן בסיפור התכרכמותה של פגישה בעקבות חוסר הסכמה על שמו הפרטי של הבן העתידי של אחד המשתתפים. טקסטים מחודדים, סיטואציה משופשפת, משחק מהוקצע שנשאר בד' אמות של הקורקטי והלא מלהיב באמת.
לפרוייקט הבא שלהם הם נטלו במאי אחר, את מרטן בורבולון בסרט ראשון שלו, אולי כדי להתרכז במלאכת הכתיבה, וגם כאן הם מרחיבים את היריעה ומציעים סאטירה המנסה לנשוך את אורחות החיים של העולם המודרני, הקרייריסטי ולא רק הצרפתי. זה יכול להיות נכון אצל כולנו.
זוג מעיירה בצפון מערב צרפת (איפה שהוא בסביבות לה האבר) בשנות הארבעים שלו, מקצועות מבוססים, שלושה ילדים מחליט שהגיע הזמן להתגרש. להתגרש יפה. יש ידידות, יש הרגלים, אבל הניצוץ של האהבה כבה. הבעיה היא איך להודיע לילדים ואיך לחלק את המשמורת עליהם. משום ששניהם הורים ליבראלים, הם מחליטים להעניק לילדים את זכות הבחירה. עד כאן הכל שקט.
הבעיה מתחילה כשלונסאן, הבעל הגניקולוג מזדמנת האפשרות לנסיעה של חצי שנה להאיטי במסגרת הומניטארית ובאותה עת מעניק הבוס של פלוראנס האישה, מהנדסת בנין בונוס של עליה בדרגה ואפשרות ניהול בסניף בדנמרק. והנה מגיע המפץ הגדול של ניגוד האינטרסים, אבל בהיפוך. במקום לדרוש חסות על הילדים ולנסות לשכנע אותם באהבת ההורה, הם עושים להם את המוות בתחרות אכזרית כדי שיבחרו באחר.
נכון שההיפוך הקומי הוא חלק מהטכניקות של הסאטירה וכאן יש לנו אחד כזה, אבל שלושת היוצרים לא יודעים היכן לעצור ומגזימים בהחרפת המלחמה בין הגיבורים עד הרבה מעבר לנקודה המתקבלת על הדעת. לתת לילדים פסטה לארוחת ערב ולתבל אותה בסבון כלים, זה כבר יותר מידי – וזה רק אחד הנסיונות של האם במלחמה העקובה והעקשנית המתפתחת. גם בקריאת תגר על הלכות החיים המודרניים, שבגינה מקריבים ההורים לא אחת את אושר ילדיהם וחינוכם על מזבח הקריירה האישית והקידום המקצועי יש לשמור על גבולות וההגיון האנושי הוא בהחלט אחד מהם. ולא רק מבחינה מוסרית, גם ככל שזה נוגע להתפתחות דרמטית שחוזרת על עצמה ומזכירה קפיצות בתקליט מחורץ.
יש כמה רגעים חביבים בסרט, של הבחנות אנושיות, חלקן סרקסטיות חלקן סתם חמודות ולזכותו ניתן לאמר שהשחקנים – לוראן לפיט ומרינה פואה לא מתפתים להגזים בסיטואציה שהולכת רחוק מידי, ועוזרים במין איפוק אינסטינקטיבי להחזיק את החבילה. אבל דוקא חוסר האיפוק של המחזאים והבמאי הם שהופכים את הסרט לפטיש כבד מידי הנוחת על ראשינו ובעיתות אלה של שלהי קיץ, חמסין ואובך, ועם תקוות לשנה חדשה וטובה יותר – מי רוצה לשים את ראשו על הסדן.
"משפחה לא בוחרים" – 6 פלוס בסולם אורשר
ובכל זאת הטריילר: