דוקא בגלל הצניעות שלו וחוסר היומרה לבלוע עולם ומלואו הופך סרטו של ארי דוידוביץ' למרגש כל כך. להלן ריחוף אל תוך העולם הסגור, לעיתים המעוות של יחסים בין בת לאביה. זום אין : בין תרצה אתר ונתן אלתרמן.
לעיתים דוקא לסיפור קצר יש אפקט מרשים יותר מלרומן עב כרס. סיטואציה ברורה, דמויות מעוצבות והתרחשות חדה, פולחת, כואבת. מה אנחנו כבר לא יודעים על היחסים שבין המלך של השירה העברית ובתו, מלבד הנוכחות הטעונה של חידת הקיץ, כמובן. מה עוד נוכל לפרש, להסביר, לספר ולפטפט על יחסיו עם השפה, הפוליטיקה, הבוהמה וכמובן המשפחה שלו. יחסים מורכבים, אמביוולנטים כל כך, רבי פנים.
מה עוד נוכל לגלות על עולמה הדואב, הפועם, המתייסר והמחפש והמתחפש של תרצה אתר שלא דובר וסופר בו. דוידוביץ' בונה על ההכרות הזאת שלנו ומדלג מעל הצורך להסביר ולמקם את הסיפור. הוא מנקה את הרעשים הלא הכרחיים של האגדה לבית אלתרמן ומזקק משם את מרכיבי התלות האובססיבית של ילדה באביה הדומיננטי, פוסידון של מילים, צל כבד ואוהב אובססיבי שדמותו תלויה מעליה כחרב מתהפכת.
חיבוק אוהב המתחלף בלפיתה חונקת, הצורך להמשיך בלי לאכזב, האחריות האישית והאמנותית להמשיך את הדרך והקושי לצמוח עצמאית מתחת לצל עבות כל כך (במקרה הזה גם צל אבות) משרטטים את קווי המתאר של מערכת היחסים העמוסה הזאת. הציפיות והצורך במימושן, משני הצדדים מוליך את מערכת היחסים שנפרשת בסרט.
ומעבר לכל אלה הטקסטים הנפלאים, זהב רך וזוהר הפוגש את החדות של היהלום החותך. שירים פוגשים שירים, משוחחים, מתנגשים, יוצרים קשר שאיננו על פני מרחבים של זמן ומנסים לחבר חיים לחיים, אבל פוגשים מוות. וגם פחד מוות.
והכאב מתעצם גם אל מול תחושת המציאות התרבותית המתרחקת מאיתנו, של שימוש נפלא בשפה, של יכולת גאונית להכיר, להוקיר, לקבץ , להניח ולסדר מילים בחוקיות של ראית עולם הומניסטית, אם כי לעיתים מייסרת ומוכיחה. מציאות המוכנעת היום ע"י אלימות עיוורת ונצלנית, פשטנית ומסוכנת, צרחנית וצרכנית וקלה לעיכול.
נכון שלעיתים בחירה נכונה של נושא לסרט חזקה מהסרט עצמו. שדמויות הפרוטגוניסטים כל כך דומינטיות שלא חשוב איך מוצגים בפנינו הדברים. דוידוביץ' מצליח כאן גם בבחירה וגם במסגרת שבה הוא תוחם את הדרמה הספרותית- אישית שלו. והנשר הגדול – אלתרמן והאנקור הקטן תרצה אתר מסתדרים היטב בחלון הראווה האינטימי שהוא מציע להם.
סרט מרגש. והשירים… השירים…