אם יש את נפשכם לדעת מה עשה את הקולנוע ההוליוודי האמריקאי המסורתי למקובל כל כך בעולם, לקולנוע הנצרך ביותר והמבוקש ביותר, זה שהקים ורומם ז'אנרים וכוכבים ושתל במודעות הציויליזציה רגעים של נצח לתפארת הכלכלית של האמנות השביעית, "גשר המרגלים", סרטו החדש של סטיבן שפילברג הוא הכתובת לברורים. הסרט, מלוטש, מלוקק, מאורגן ומלא מסרים פוליטיים וחברתיים על אמריקה היפה יותר וגם פחות הוא הומאז' לסרטים שהוליווד ניפקה לעולם בתקופת הקולנוע האולפני, משנות העשרים ועד שנות הארבעים-חמישים של המאה הקודמת. הבעיה היא שמכל הטוב הזה עולה ריח של חומר משמר עם טיפה מעיבה של עובש.
קורה משהו לסטיבן ספילברג שלנו, המלך המוכתר של בירת הקולנוע שיכול הכל אבל איך שהוא, מתעייף מהר. כשהיה צעיר היו אלה " דואל", "מלתעות" ו"שוגרלנד אקספרס", שהרטיטו מנוע דיזל ענקי של התחדשות ונעצו שיניים חדות בעולם שמרני של קולנוע שמנוני. גם במפעלי העד המאוחרים יותר "מפגשים מהסוג השלישי", "אי טי", "אינדיאנה ג'ונס", עם כמות לא מבוטלת של יסודות שמרניים והכרות מעמיקה עם המסורת ההוליוודית, הוא ידע לעוף אל מול ירח עם כושר המצאה ואנרגיות של ילד בחדר משחקים טבול בכל טוב.
אבל השנים האחרונות רואות ספילברג אחר, לאה יותר. אולי יומרני לא פחות, ממשיך בפס היצור של טיפול בסממנים אמריקאיים עתירי גודל וכבדי משקל ומשמעויות, אבל התנופה אבדה. הניצוץ של החדשנות, של הגמישות הקולנועית איבד מאורו ובחלק מהמקרים כבה כליל. אולי זה כובד האחריות, אולי זאת הבגרות המאיטה את מאוץ הנעורים, אבל בספילברג דבקה תסמונת המכונית האמריקאית. וכבר כתבתי ב"לינקולן" היומרני שלו : "כמו המכוניות האמריקאיות הכבדות, היקרות, אדירות הנפח וזללניות הדלק, הנוחות, האיטיות והיקרות, כך גם הקולנוע של הוליווד בכללל וסטיבן ספילברג כיו"ר חבר המנהלים שלה – גדול, בומבסטי, מעורר קנאה, קל לצפיה ולעיכול ומעביר את המסרים בנוחות מרובה. כבר שנים רבות – כמעט מיום הולדת שני המדיה הללו – הרכב והקולנוע שהפכו לסמל אמריקנה שחצני ולצורך לאומי מובהק, אין שינוי מגמה אמיתי שהחזיק מעמד. ולמרות הצרכים הסביבתיים המשתנים גם תעשית הקולנוע וגם תעשית הרכב שמחות לחזור ולהציע את מה שאמריקה יודעת לעשות הכי טוב – שמרנות מרשימה."
"גשר המרגלים" הוא, לפחות מבחינה זאת המשכה של אוטוסטראדה רחבה הסלולה היטב המובילה בבטחה במרכז העשיה לצפיה בקולנוע עשוי היטב, לעיתים אפילו מעניין, אבל חסר ייחוד ואתגר, נטול לחלוטין רגש של הרפתקאה או חדשנות.
הכל כאן הוליווד של שנות הארבעים- חמישים, ימים אחרונים של קולנוע שיש בו יותר מסורת וגינונים מאשר תעוזה ועיניין. הצילום המוקפד הצבוע בצבעים קודרים, אפלים עמוסי תאורה מלאכותית, העריכה המסודרת, הטקסטים ההירואים, הדמויות הגבוהות מעם, מגולפות יותר כפסלים מוגבהים מאשר בני אדם של יום יום, הסיטואציה – כמובן הלקוחה מעולם של חרדות קיומיות ומלחמה בין גושית והמסרים הפטריוטים רוויי הפאתוס ויפי הנפש.
רודולץ אייבל הוא מרגל רוסי בניו יורק. ה- FBI עוצר אותו ואמריקה רדופת הפחד מפני האטום הקומוניסטי דוחקת אותו לפסק דין מוות, כנהוג עם מרגלים בעת מלחמה. החוק מחייב להעמיד לו סנגור ולמשימה מוטל, באל כורחו ג'יימס דונובן, כוכב משפטים בתחום הביטוח דוקא. למרות ההיסוס הברור שלו ושל משפחתו להפוך לפרקליטו השנוא של השטן, החובה, המוסר והאתיקה מתגברים בקרבו של דונובן והוא מציל את לקוחו בכוח ממוות. הטיעון שהוא מציב בפני השופט : כדאי להחזיק את אייבל כקלף מיקוח מול הרוסים במידה והם יתפסו מרגל אמריקאי.
ואכן, הנבואה שנראית בלתי אפשרית ב 1957 מתגשמת שלוש שנים אח"כ, כאשר ג'רי פאוורס, טייס צעיר של מטוס ביון סודי מופל בשמי בריה"מ וה CIA חושק מאוד בחזרתו הביתה. לא בגלל הומניות יתר – הוא פשוט מאגר מידע שאסור שיפול בידי החוקרים הרוסיים של ה KGB. דונבן, כאזרח נטול קשרים כביכול לממסד האמריקאי, מגוייס למשימת ניהול המשא ומתן והוא נשלח לשם כך למזרח ברלין הקומוניסטית. בדרך הוא מתבקש לשחרר גם סטודנט אמריקאי שנתפס מעבר לחומה בעת הקמתה ונאשם גם הוא בריגול.
הסיפור, המבוסס על מקרה אמיתי, לא מדיף יותר מידי אינפורמציה על האירועים עצמם מלבד ההתרחשות בקצרנות די חסכנית. אם יש לנו לקח לקחת איתנו מכאן, נכון גם לגבנו בארץ הקודש הדווייה הוא – שמשא ומתן עושים עם אוייבים ותמיד יש על מה לדבר, גם אם אין עם מי…
ספילברג חוזר כאן לדחוף מוסר אמריקאי גם בסביבה שהמיסה בחומצה של שנאה, פחד וצביעות את המוסר הזה להסטריה חברתית בימים הפחות נאים להתגאות בהם של הציבוריות האמריקאית. ימי מקארתי והחיפוש האובססיבי אחרי "אדום" בכל פינה כדי להשפילו ולהשמידו. דונובן בולט בתפקידו כמגדלור של צדק המזדקר במים הסוערים והאלימים מסביבו ומשלם אף הוא כליבראל את המחיר, נשטף אף הוא בגלים העכורים, עד שהימים החולפים והצרכים האמיתיים שוטפים אותו לנקותו.
במסגרת נראטיבית כזאת, אולי השימוש באמצעים קולנועיים של שנות החמישים מציע איזו שהיא הצדקה, אולם ספילברג מסתפק בשחזור, בלי לקדם את השפה הקולנועית אפילו במילימטר. וכאן עיקר הטענה לסרט – הקולוע עבר, בכל זאת כברת דרך ויש לו כיוון ואפשרויות וצרכים אחרים היום, שבעים שנה אחרי. לאלה כמעט אין הד בסרט השמרני הזה.
דבר אחד מציל, בהחלט את "גשר המרגלים" משקיעה במיים אפלים וזה המפגש המרתק של שני השחקנים בדמויות הראשיות. טום האנקס פשוט נפלא בתפקיד דונובן. הוא מצליח ליישר את כל המהמורות שהתסריט (האחים כהן) והבימוי מעבירים אותו דרכן ויוצר דמות אמינה ומיוחדת כל כך, שאפילו הנפיחות המעמדית שלו נראית נכון ומרגש ומעורר התפעלות. הוא מקצוען עד קצות אצבעותיו, שקוע בתפקיד באופן האחראי ביותר ומצליח לצבוע בצבעי שמן מרהיבים את הדמות הגדולה מהחיים שתהה יום יומית וקרובה אל הלב. ואם מדברים על הקולנוע הקלאסי של הוליווד, זכרו את הנרי פונדה הזקוף או, גרי קופר והסנטר או ג'יימס סטיוארט הכל אמריקאים.
גם מארק ריילנדס בתפקיד המרגל הסובייטי יליד אנגליה מעמיד דמות מופלאה, אנושית, ייחודית כל כך בשקט שלו, במינימום אמצעים. דמות מכובדת, חכמה, אוגרת סוד שמכבדת כל כך את היריב ומעמידה בסימן שאלה את הטרוף הסביבתי שרואה בו שטן מאיים. המפגש בין השניים, ההבנה המחברת שתי דמויות אינטליגנטיות שרואות מעבר לזמן, קשר ההופך לידידות בלתי אפשרית היא המציעה את הרגעים היפים באמת של הסרט.
ולספילברג יש את זה. את היכולת הזאת למצוא את האנושי, החד פעמי בחלק מהדמויות שלו. חבל שהוא לא מיישם יכולת זאת במידה מספקת.
"גשר המרגלים" – 8 מינוס בסולם אורשר.