לזלו נמש מחזיר אותנו לטירוף הבלתי אנושי והלא מובן של מחנות ההשמדה הנאצים. זהו סרט מצמרר, קשה, מהפנט, מרוכז גם בסיפור שלו וגם באיפיון הצורני קולנועי שמנש נותן בו. מעבר לעשיה המרתקת כאן, הסרט מעלה שוב שאלות באשר לתוקפם של סרטים כאלה וכשמדובר במפגש הדו ערכי של קולנוע עלילתי ושואה מתעוררות לא מעט שאלות אתיות ומוסריות ונחצים עוד ועוד קווים אדומים של אסור ומותר, של אפשרי ופסול.
מאחר והקולנוע העלילתי, באחת מהגדרותיו אינו מציג בפנינו את המציאות עצמה (הפרק הזה, בערבון מוגבל שייך עדיין לחלק מהקולנוע התעודי) אלא יוצר מציאות מקבילה, אחרת, יש להתייחס בזהירות רבה לשחזורים בנושאים טעונים וטעונים מאוד. אחד מנושאים אלה הוא השואה שלמרות שיש לספר בה שוב ושוב , בייחוד אל מול הגל הגובר של מכחישיה, צריך להעמיד קווים אדומים בעיסוק הויזואלי שלה.
אז נכון שהיום הקווים האדומים נמחקו מזמן והוורוד הוא האדום החדש, אולם עדיין, כשבמאי מנסה להביא בפנינו סיפור המתרחש ממש בתוך התופת, בלב המאפליה, בתאי הגאזים, במשרפות, יש בעיה מוסרית בנסיונות השחזור הקולנועיים הללו. נכון שהמסרים חשובים והתכנים חייבים להאמר, לא תמיד להראות, אבל אחרי השוק הברור של הצופים בכח, ובייחוד הצופים היהודים והישראלים, מחלחלת לה בעיה מוסרית ואתית.
שהרי הנידונים למוות בסרט אינם נידונים – הם שחקנים. והאימה שלהם היא אימה מעושה, לא אמיתית ונתנה בהוראת הבמאי ומצעקת "אקשן". והרי הדם והאפר הם איפור. והרי עוצרים את הצילום מידי פעם ומשנים זוית ומצלמים שוב אם הסאונד לא היה תקין, או הפנס לא האיר מספיק. ואחרי הצילומים, בהפסקה כולם הולכים לאוהל הקייטרינג ואוכלים צהריים. ובערב יושבים ושותים בירה. והכל כדי שהצופים יאמינו שמה שהם רואים זאת תמונת המציאות, ויגיבו לעומתה.
אבל זה בלוף. ובלופים אפשר לספר על כל מיני אירועים גם אמיתיים, ואגדות אפשר לשחזר על כל מיני דמויות גם כאלה אותן אנחנו מכירים. הסיפור של השואה הוא איום מידי, בלתי נתפס מידי, קדוש מידי למניפולציות כאלה. ולכן סרט שמפנה את העדשה שלו הישר לתוך התופת, מעורר אצלי אנטגוניזם מובנה. קשה לשבור את התחושה הזאת שנסדקה, לפחות מבחינתי פעמיים. הפעם הראשונה – ברגעים מתוך "רשימות שינדלר" והפעם השניה, הממוקדת, הופכת המעיים של "בנו של שאול".
שאול אוסלנדר הוא זונדרקומנדו באושויץ של 1944, שנת המרד במחנה ההשמדה והוא עם אסירים נוספים שרובם יהודים וחלקם אסירים ממזרח אירופה מועסקים בפינוי הגוויות של יהודים שאך זה הוכנסו למקלחות הגזים במחנה. תפקידו לנקות אחרי משלוחי המוות, לפנות את השאריות, להכניס למשרפות ולסלק את האפר. העבודה איומה, אינטנסיבית, מבוצעת תחת צעקות ואיומים ומכות מטעם המפקחים והשומרים הגרמנים, אין רגע אחד של שקט, אין רגע אחד של שחרור לחצים והאסירים יודעים שאחרי כמה משלוחים כאלה יהיו הם הקרבנות העתידיים. גם הם יעברו את האיום מכל.
באחד המשלוחים שאול מגלה ילד שצלח את הגזים ונותר בחיים. אבל לחרדתו הוא רואה את אחד הרופאים המלווים, גם הוא אסיר שגורלו נחרץ חונק את הילד למוות. שאול משוכנע שהילד הוא בנו והוא מחליט להביאו לקבורה הולמת, עם רבי שיגיד עליו קדיש, הכל בתופת הנוראה מכל. ההחלטה האישית של שאול עומדת מול הנסיון של האסירים להתקומם נגד הגרמנים והשאלה המוסרית הנוראה העולה היא האם צריך להקריב את החיים לטובת כבוד המתים.
נמש מצלם את הסרט כולו בפורמט דחוס של 3:4, הפורמט המרובע כמעט של הקולנוע בימיו הראשונים המדגיש ומרכז את ההתמונה המרוכזת ממילא עוד יותר. הוא משתמש בעיקר בקלוז אפ על פניו של הגיבור שלו כאשר רוב האירועים הנוראים מתרחשים ברקע ומגיעים אלינו בעיקר בפס הקול ובתמונה מטושטשת. מבחינה זאת הסרט הוא אקספרסיוניסטי לחלוטין ומביא את הסיפור מנקודת המבט של שאול שמגיב אל העולם המטורף שמסביבו.
נמש, תלמידו של בלה טאר הבמאי הענק, אולי אחד הגדולים בעולם היום והפחות מוכרים למי שאינו עוקב אחרי התפתחויות בקולנוע העולמי הולך עם השוטים הארוכים של רבו, אבל בניגוד לטאר הקולנוע שלו תזזיתי. מצלמה עצבנית, עוקבת מקרוב, אינה מרפה ואינה חושפת יותר מידי פרטים. אותם אנחנו משלימים בפס קול מרשים, מצמרר ואנרגטי אף הוא. הריכוז הזה הופך את הסרט לתמונה נוראה ופלסטית מאוד של השואה ומקרבת אותנו יותר מסרטים רבים אחרים שעסקו בנושא לקצה קציה של מודעות קרובה ואינטימית ומזעזעת יותר של המציאות המטורפת של מכונת ההשמדה הנאצית. והבן של שאול הופך להיות הבן הקולקטיבי של כולנו.
הבן של שאול – חוויה מטלטלת, 10 בסולם אורשר.
https://www.youtube.com/watch?v=htdx8TDQvxo