לקומיקאים מזדקנים, חלקם כבר מעבר לשיא תהילת הליצנות שלהם, יש נטיה לקרוץ ליצירה רצינית יותר. כאילו מה שהיה עד עכשיו זאת איזו פסדה שיטחית ולא מכובדת המכסה על עומקים שעדיין לא נתגלו. זה קרה למולייר שרצה לוותר על הפארסות שלו ולכתוב משהו אמיתי, דרמה, כשהגיע לפריז אחרי סיבוב הופעות מוצלח שהוציא לו שם ברחבי צרפת. זה קרה לצ'פלין שהלך וזנח את דמות הנווד ככל שהקריירה הקולנועית שלו התקדמה. זה קרה לוודי אלן , זה קרה לקישון וזה קרה גם לג'רי לואיס, הליצן הפרוע ומגיע לשיא בסרט האחרון שלו "מקס רוז".
לאורך כל חייו בקריירה שנסקה בשנות החמישים והשישים, על במה ובעיקר בקולנוע היה לואיס "מלך המטורפים" כפי שקראו לו מעריציו הצרפתיים גודאר וטריפו אנשי הגל החדש. ואולי העובדה שבארה"ב דווקא לא לקחו אותו ברצינות, תרתי משמע, אבל צחקו בסרטיו עד להתפקע דחקה אותו לצורך להוכיח שהוא יכול יותר.
על הבמה היה לואיס בן זוגו של דין מרטין, גם כקומיקאי וגם כזמר והפנית הגב של מרטין טילטלה את הקריירה של לואיס גם לרגעים של שפל יצירתי, שפל שהוא התגבר עליו בקולנוע. הוא כיכב בלמעלה מארבעים סרטים, כולן קומדיות קיצוניות, לעיתים וולגאריות ולעיתים עדינות יותר, רוויות בסלאפסטיק כשהוא מעווה את פרצופו, מגמיש את גופו ומציג יכולות על של שליטה פיסית ווקאלית. "הפרופסור המטורף", "השלומיאל" "נער הגיישה", "בוינג בוינג", "תכשיטי המשפחה" ועוד ועוד ולצידם כמה הופעות חריגות ב"מלך הקומדיה" של סקורסזה ודי רחוק מהמרכז ב"האימון" בהופעה של דקה על המסך כאביו של ניקולס קייג', בכמה שניות ב"מר מוצא"ש" של בילי קריסטל וב"היום בו הליצן בכה" שנגנז והיה אחד הסרטים המפורסמים ביותר שכמעט איש לא ראה. לואיס ביים וכיכב שם בסרט על ליצן קרקס שנכלא על ידי הנאצים ונבחר ללוות ילדים יהודים בדרכם האחרונה. ועכשיו, בצוואה קולנועית מונח לפנינו "מקס רוז", סרט שהופק והוקרן ב2013 בפסטיבל קאן, מוצע כבר בנטפליקס וכולו נוטף זקנה ומוות.
אין בסרט רגע אחד של נחמה ואפילו סופו המכוון לפיוס משפחתי, גם בו אין שום מחילה אמיתית. הכעס והטרוניה, הנרגנות רוחשים בסרט לכל אורכו ומתפתלים לרגלי הכבדות בו מתנהל הסרט. מקס רוז (לואיס) הוא מוסיקאי זקן על גבול הסניליות שמבכה את מות אשתו האהובה אווה (קלייר בלום) לה היה נשוי במהלך 65 שנים מאושרות. לפני הלוויה הוא מגלה קופסת איפור קטנה שקיבלה מגבר לא מוכר לו ועליה הקדשה של איש מאוהב. מקס מחשב מחדש את השנים הארוכות של נישואין ותוהה האם היו מבוססים על שקר. הוא מחליט למצוא את הגבר ולהתעמת איתו. מערכת הייחסים של מקס עם בנו כריסטופר (קווין פולק) מעורערת והיחידה הקרובה איליו באמת היא הנכדה אנני (קרי בישה) שגם חיי הנישואין שלה נמצאים על פרשת דרכים. על הפרק גם מעבר לבית לדיור מוגן ומכירת בית המשפחה שבו מהדהדים עדיין הזיכרונות של חיים משותפים.
דניאל נואה שזהו סרטו השני והאחרון בינתיים כבמאי (2013, כאמור) מציע דרמה מפורקת, דלילת עלילה למרות נקודות העיגון הרבות שנסמכת על שאריות ההערצה והזיכרון של הקריירה המפוארת של לואיס. הוא אינו מפעיל יותר מידי את הדמות העיקרית שלו, למרות שפניו של לואיס ממלאות חלק נכבד מזמן המסך. אלה הם קלוז אפים סתמיים של דף ריק שאמור להתמלא במתגי הרגש של הצופים וככאלה מופנים בעיקר לצופים המבוגרים יותר שהקריירה הקולנועית של לואיס היתה חלק מדברי הימים שלהם.
גם הנושא של זקנה ומוות ירתקו יותר את בני גיל הזהב (לבד ממשוגעי הקולנוע ואוספי הכרוניקות). שני נושאים אלה ממלאים את רוב הזמן כשהם מדגישים את בגידת הגוף והרוח של מי שמצוי בשלב המאוחר כל כך של החיים. רוז ולואיס של הסרט נרגנים, זועפים, נוקמים, חסרי סבלנות ברוב שלבי הסרט כשהדמויות הסובבות אותן, הקרובים להם וכמה שכנים לרגע בבית הדיור המוגן, מנסים לשנות אווירה. אבל הכבדות שבה מנהל נואה את הסרט והמופע הקודר של לואיס לא מותירים להם אפשרות לשנות את הכיוון האפל של הסרט.
לואיס עשה את הסרט בגיל 87 (גילו של מקס, בן דמותו) לאחר שנים של היעדרות מתפקידים משמעותיים בקולנוע. הוא נפטר (יהודי כמובן) ארבע שנים אח"כ, שנים שהיו מצולקות בבעיות רפואיות שהחלו עוד קודם, לב פגוע וריאות לא מתפקדות. אלה סיבות מספיקות למזג רוטן ומצבי רוח לא יציבים. ואת אלה מפגין לואיס בסרט שכנראה הוא הצוואה שלו לעולם. חשבון נפש בסוף החיים שיש בו סמליות ואחריות גדולה יותר מסתם עוד סרט ברשימה הפילמוגרפית. חבל רק שהבמאי שהופקד על המשימה היה חסר ניסיון ויכולת. לג'רי לואיס היה מגיע יותר.
מקס רוז – 7 בסולם אורשר
Max Rose