בסצנה האחרונה של הסרט יושב דניאל דיי לואיס בדמותו של ריינולדס וודקוק במטבח ביתו הענק בלונדון כשאשתו זה מקרוב, אהובתו במהלך הסרט עד כאן מכינה לו אומלט ריחני. החביתה טבולה בחמאה המבעבעת בין פלחי פטריות מעוררות תאבון. וודקוק מתבונן מרחוק בצעירה הבוחשת את התמיסה עם הביצים הטרופות. על ברכיו ספרון ובו הוא מאייר את רעיונותיו לשמלת עילית נוספת. כשהאומלט מוכן מעבירה אותו האישה לצלחת ומגישה לשולחן. וודקוק קם ממקומו בפאתי המטבח, מתיישב ליד השולחן ונוטל את המזלג. בחיוך הוא מתבונן באשתו ובאומלט וחוזר חלילה כמה וכמה פעמים. הוא יודע שהפטריות הללו מורעלות. האם יאכל את המעדן המסוכן ?
החיוך של דניאל דיי לואיס הוא חיוך רב משמעות ומשאיר את ההחלטה ואולי גם את גורלו של הסרט כולו בידי הצופים. זה הרושם החזק ביותר איתו יצאו הביתה אחרי למעלה משעתיים של סיפור שמערב, כאותו אומלט, ז'אנרים, יצירות של קולנוע, תאטרון וספרות ומציע תסכול מסויים שכולו פרי בשל מידי של עבודה קולנועית מוקפדת ומיופיפת יתר על המידה. אבל החיוך הזה הוא גם רב משמעות, לפחות בצומת הדרכים המקצועית של דיי לואיס שפרס עד כאן קריירה מרתקת של שחקן נפלא שקורס למניירות רבות מידי במה שהוא מגדיר סרטו האחרון. החיוך הסתום שלו יכול להיות גם סוג של הכרזה, שהנה הוקל לו, שלום ואולי לא להתראות. הבדיחה הפרטית היא עליכם.
"חוטים נסתרים" הוא סרט שלא יודע איך להגדיר את עצמו. הוא נושא את המרכיבים של הקומדיה הרומנטית גם במהלכו העלילתי וגם בשרטוט של קרב המינים הנערך לאורכו, אבל הוא לא קומדיה, בהחלט לא מצחיק. הוא מתנהל מחד כסרט מוסיקאלי קליל וצבעוני נטול שירים ומאידך הוא אופרה רצינית וכבדת מוסר וליבריט. הוא סרט אימים גותי אבל הוא טבול ברומנטיקה. יש בו תווי עלילה שנמתחים מ"ילנה" של זוויאגינצב, דרך "אויטה", "פיגמליון" (במקור, של אובידיוס), "שלוש אחיות" (זכרו את מקומה של נטשה, אשתו של האח אנדריי בעלילה) לפחות בסלאלום המגיע לשיאו ב"רבקה" של היצ'קוק. והוא סרט גם על אובססית היוצר ומקומה של היצירה, חילופי האופנות ורגעי התהילה.
ריינולדס וודקוק הוא אופנאי צמרת בלונדון של שנות החמישים של המאה העשרים. הוא מנהל ביד רמה בית אופנה שנשים רבות, בהן רמות מעלה משחרות לפתחו. לצידו בניהול המוסד ניצבת אחותו סיריל ובבית שוהה גם אהובה לרגע, מתחלפת בהתאם לגחמותיו. וודקוק הוא רודן אמיתי, שמרן קיצוני המדקדק אות באות על הרגליו, אותם הוא אינו מוכן לשנות. החל מדרישה לשקט מוחלט בארוחת הבוקר ועד להקפדה מוחלטת על שלבי העבודה על השמלות אותן הוא מתכנן ואותן הוא מציע לנשות החברה.
וודקוק הוא רווק מזדקן שאינו מוכן להתחייב לשום אישה ומחליף, שרמנטי שכמותו את חברותיו למיטה מידי פעם. באחת מנסיעותיו לכפר, כדי להרגע הוא פוגש את אלמה, מלצרית צעירה ממנו בשנים רבות שמושכת את תשומת ליבו ובמהירות גם את ליבו. אלמה עוברת להתגורר בבית הגדול בלונדון כשהיא מבססת יותר ויותר את מעמדה בהיררכיה המגולפת היטב של בית העסק. היא הופכת להיות דומיננטית במערך היצירה של וודקוק, משפיעה וחודרת יותר ויותר למהלכי חייו תוך מאבק סמוי עם סיריל. האחות מרגישה שמעמדה מתערער.
איך תתפתח מערכת היחסים, האם וודקוק יוכל להמשיך לתפקד באוירה שכזאת, מה יקרה כשאלמה תצטרך להלחם על מעמדה החדש הנרכש ואיך ישפיע המאבק הגלוי-סמוי הזה על בית האופנה המצליח ? אלה ועוד שאלות אחרות יזכו (או לא) לתשובה בסרט המורכב הזה שמעמיד לנו פול תומס אנדרסון.
זהו שיתוף הפעולה השני של אנדרסון ודיי לואיס. בפעם הקודמת הם עשו נפלאות ב"זה יגמר בדם", גם הוא סרט על הצד האפל של הקפיטליזם בסיפורו של איל נפט שחצב את הזהב השחור בעשר אצבעותיו. בשני הסרטים מייחד אנדרסון את הסיפור על גיבורים אחוזי אובססיה, כל אחד בתחומו. בעוד שדניאל פלינויו מוכן לעשות הכל כדי לחפש ולמצוא את העושר בדיוק על פי תנאיו, כך ריינולד וודקוק אחוז דיבוק בהקפדה ליצירת שמלותיו ובניהול חייו וסביבתו בקפליהן הוא מסתיר רקמות שרק הוא יודע על קיומן. שני הגיבורים נתקלים בדמויות המערערות את ההגמוניה שלהן ואת שיווי המשקל האישי והמקצועי שלהן. אנדרסון, לטעמי הפליא גם ב"המאסטר" בהפעלתם של חואקין פיניקס ופיליפ סימור הופמן.
מלבד חוסר המיקוד הסגנוני של "חוטים נסתרים" ואולי גם בגינו בעיה קרדינאלית של הסרט היא שאינו יוצר הזדהות עם אף אחת מהדמויות ולכן משאיר את קהלו אדיש במידה רבה. וודקוק משורטט אמנם ע"י דיי לואיס ביכולת אומן מהפנטת, אבל כל הופעתו זועקת מניירה, משחק טכני. זה נראה מלוטש, זה מעורר הערכה אבל לא מעורר אמון ולכן מתפתח לאורכו הרב של הסרט ניכור לרצונותיו, לצרכיו ולהתנהלותו של הגיבור. גם דמותה של אלמה, הארצית יותר אותה מגלמת השחקנית הצעירה ויקי קריפס הלוקסמבורגית-גרמניה מדיפה צינה, אבל גם הריחוק אותו היא מפגינה בדרכה לצמרת ולליבו של וודקוק מצנן את החיבה שאולי יכולה היתה להתפתח במהך הרומנטי של הסרט. היחידה שמרשימה ומצליחה לשכנע היא לסלי מנוויל המיומנת בתפקיד האחות סיריל. אבל גם כאן, התפקיד כופה עליה בעיקר אנדרסטייטמנט.
לסופו של הסרט יש, כאמור חלק גדול בהחלטה לגבי אופיו והצלחתו והרושם שהוא מותיר. נדמה לי שאנדרסון, בפינאלה מבולבלת ואולי גם מקושקשת מחרב לו את העבודה היפיפיה של צילום (הפעם הוא עצמו היה גם הצלם) והעמדת הדמויות המרשימה. וחבל שהתחושה ביציאה מהאולם היתה של מפגש עם העמדת פנים של במאי שיכול להרבה יותר.
"חוטים נסתרים" – 7 בסולם אורשר
Phantom Thread