נראה שבתחרות על תקפות החזון האפוקליפטי בין ג'ורג' אורוול ורידלי סקוט ניצח הראשון. לא סתם היה הסופר והוגה הדעות האנגלי לאגדה. העולם הדיסוטופי שתיאר ב" 1984" שלו קרוב כנראה הרבה יותר לעולם בו נחיה בחמש עשרה השנים הקרובות מאשר זה המונח לפתחנו ב"בלייד ראנר", למשל. לא רק בגלל שאת תאריך היעד של הסרט כבר עברנו ולכן אנחנו יכולים להעיד על המציאות בגוף ראשון , יחיד ורבים. אלא גם משום ש 2019, השנה בה מתרחשת העלילה הקולנועית, נמתחת עכשיו מסביבנו ועדיין אין בנמצא מכוניות מעופפות, אנדרואידים ורפליקאנטים מכל סוג ולוס אנג'לס מתחרזת עדיין אצל רובנו יותר מכל עם הוליווד והחלום האמריקאי. והוא לא כל כך טחוב וקודר כמו העולם בו מסתובב האריסון פורד כריק דקארד למרות השינויים המשוגעים בהרגלי מזג האוויר.
אז הסביבה הפיסית עדיין מוכרת ומשתנה לאט הרבה יותר לכיוון החזון ששרטט, לפני 92 שנים פריץ לאנג ב"מטרופוליס" שלו עם עיר עליונה מפותחת ומפוקחת, שכורת מגדלים ואמצעי תקשורת (מרכזיות טלפונים ובקרה ואפילו הבזקים של טלוויזיה). אבל העולם החברתי-פוליטי המאיים לחסל את שאריות הדמוקרטיה, והכלכלה המתדרדרת שדוחפים אותנו לדמוקרטורה (דמוקרטיה כדיקטטורה) חזירית ואכזרית, מלבלב היטב וחודר לתוך חיינו היום יומיים כדי להשפיע. ואנחנו מקרקרים בו כאותם צפרדעים המתבשלות לאיטן עד רתיחה בסיר מתחמם והולך בלי שנשים לב למצבנו הסופי העגום.
גם "השנים", סדרת הטלוויזיה בת ששת הפרקים של ה BBC ו HBO שיצר ראסל ט. דייויס נאמנה יותר לתפיסה העתידנית של אורוול מאשר לאקסטרווגנצה ההייטקית של סקוט, וכדאי לשים לב בהערת אגב – כולם אנגלים… האירועים מתחילים ממש עכשיו, 2019 בעיקר מסביב ובתוך מנצ'סטר, עיר עבודה אפורה שיש בה שני מועדוני כדורגל המתחרים על תהילה והרבה מעמד בינוני ומעמד פועלים, הרוב השקט עדיין. לעלילה שני צירים עיקריים המתפתחים במקביל ומלווים האחד את השני, שיפגשו באופן זה או אחר לקראת שיאם של האירועים, בשנת 2034.
מוקד אחד של הסיפור מלווה את משפחת ליונס, סבתא במרכז וארבעה אחים ואחיות שהם נכדיה ומשפחותיהם והחברים שלהם. המוקד השני הוא הפוליטיקאית המתחילה ויויאן רוק שמנסה לפלס את דרכה מהפוליטיקה האזורית במעלות הפרלמנט הבריטי בדרכה לפסגה. אך בעוד שהמצוקות של משפחת ליונס מתחככות בצרות היום יום ובקיום הזעיר בורגני, רוק חולמת בגדול ופועלת ברעש ובאגרסיביות כדי למשוך תשומת לב של ההמון המתוסכל מסביב שהמוסדות הדמוקרטיים, משני הצדדים של הפוליטיקה, אכזבו באופן גורף.
הליונס דוגמים משפחה שמאכלסת את רוב היסודות המערערים את שלוותם של האורתודוקסים והשמרנים הימנים בכל דת שהיא. סטיבן וסלסט הם זוג מעורב, הוא לבן והיא שחורה ויש להם שתי בנות מתבגרות. בת'אני ורובי. דייויד הוא הומוסקסואל ויש לו בן זוג כמו משפחה, רוזי היא אם חד הורית לשני ילדים משני אבות שונים, נכה על כיסא גלגלים ואידית' מסתובבת לה כבר שנים בעולם מנסה להילחם את מלחמת הצדק והאקולוגיה בשרות כדור הארץ והמוסר באשר הוא. בשלב מסויים יסתבר גם שהיא לסבית. החיים של כולם נכנסים ויוצאים אל שערי הבית הישן שבו מתגוררת הסבתא, העוגן היחיד ששורד ללא שינוי, זולת התפוררות הולכת ונמשכת מתחילת הסדרה ועד סופה. הבית, כמשל לבריטניה הזקנה שעדיין מחזיקה מעמד אל מול משברי הזמן העובר ומשובות הדמויות כולן. הן משתנות, הבית נשאר צוק איתן לשימוש הדורות שהיו ויבואו.
השנים שעוברות מעצבות את הסיפורים האישיים שנעים ממלודרמות לסיפורי מוסר קטנים, מאסונות גלובליים מעשה ידי אדם וכאלה מטעמו הזועף של הטבע. אולם כל השינויים והמאורעות בני ביית במודעות הפוליטית-קיומית של הצופים, מוכרים ולכן גם נראים ונשמעים אפשריים ואמינים. אפילו האמצעי הטכני הבולט, העונה לקריאה "סניור" ואחראי על חיבורים סלולארים של בני המשפחה ואספקה של מידע נדרש הוא שרות שפועל כבר היום – אלכסה או סירי. הסביבה הפיסית מוכרת ויום יומית, אינה משתנה כמעט ממש כמו הדמויות עצמן שהזמן אינו משפיע על מראן החיצוני, זולת אולי הילדים המתבגרים.
האירועים שבאים מבחוץ ומתנפצים על המשפחה המלוכדת כוללים את זרם הפליטים שממשיך להכות על חופי בריטניה, תוצאות הברקזיט, הפוליטיקה העולמית (טראמפ מסיים תקופת כהונה שניה שכולה כאוס וחורבן ופוטין גם הוא בסביבה), הכלכלה המתמוטטת ומטלטלת את החיים של מי שהיה בטוח בחסכונותיו ובמעמדו הכלכלי ובעבודתו ואפילו פצצת אטום אותה משלחים האמריקאים בשיאו של משבר סחר עם סין. אירופה במבולקה קיומית, הסדר הישן מתפרק לו לאנרכיה והחיים נמשכים בצל האירועים ככוח המולקולארי החזק ביותר.
את הכאוס מנצלת, כאמור הטוענת לכתר ויויאן רוק שמציעה פתרונות מיידיים, לא שיגרתיים שהולכים והופכים דמוניים יותר ויותר ככל שהיא עולה למעלה. הפופוליזם יודע להיאחז בלבבות, בעיקר בעתות מצוקה ורוק מנצלת את יכולותיה להיות חביבה, בלתי צפויה ובלתי שיגרתית בעזרת הטלוויזיה, זאת ששמה אותה בכלל במודעות הציבור. בניגוד לאמפטיה ולרחמים היחסיים בהם מתייחס דייויס למשפחת ליונס , בעיקר כדי לחבר אותם רגשית עם הצופים הטיפול שהוא מעניק לויויאן רוק הוא סטירי. אבל אינו שונה מהדרך שבה מוצגות נשים בעמדות בכירות בפוליטיקה של סדרות הטלוויזיה בשנים האחרונות. רוק היא שילוב קטלני מסתבר של קלייר אנדרווד מ"בית הקלפים" בדמוניות שלה ובנחישות להגיע לפסגה בכל מחיר ושל סלינה מאייר ב"VEEP" בפן המגוחך של אותה שאיפה למצוא חן כדי לאגור כוח ולתפוס עמדה. מעניין מדוע הטלוויזיה מתייחסת כך למנהיגות נשית ? אופציה למחקר.
הסדרה מרתקת, ולמרות ואולי משום שהיא מחניקה את השיאים הדרמטיים ומנגישה את האירועים האנושיים כל כך שהזמן מתקשה לגרוס. הטקסטים אמינים ומזוגים ביכולת הקשבה ושחזור ועוזרת מאוד גם הנבחרת של שחקנים אנגלים, מכל הקשת של הגילים שרובם די אנונימיים במקומותינו, מה שעוזר לנו להתמקם קרוב קרוב לדמויותיהם האמינות. רורי קיניר, טניה מילר, רות מדליי, ג'סיקה היינס, ראסל טורבי, לידיה ווסט הצעירה, אן ריד הוותיקה והמצויינת בתפקיד הסבתא ומול כולן אמה תומפסון הזוהרת בתפקיד ויויאן רוק.
"השנים" היא סדרה מהפנטת, חשובה ובהחלט כזאת שתתפוס מקום בזיכרון כל מי שיש לו איזו מודעות פוליטית וסביבתית. בעצם גם מי שמחפש סדרה אינטיליגנטית, עשויה היטב על פי המסורת של הטלוויזיה הבריטית, מי שרוצה להמליץ בשיחה של ערב שבת על אופציה להעביר את הזמן באופן מעניין. בקיצור – תראו. לא תתאכזבו.
"השנים" – בגלל הכל, 9 בסולם אורשר (יס)
Years and Years
https://www.facebook.com/tv.yes/videos/391182641604370/