המחנה מתחלק בין מי שמחבב את אדם סנדלר ובין מי שפשוט לא יכול לסבול את הילדותיות הפלגמטית שלו שיש בה לא מעט חספוס, גמלוניות וגסות רוח. הראשונים העניקו לו רק עכשיו בקול תשואות רמות את "פרס הקולנוע העצמאי" והקבוצה השניה הכוללת כנראה את רוב חברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, אפילו לא כללה אותו ברשימת האופציות בתחרות האוסקר האחרונה. פרסי "הראזי", אגב להופעה הגרועה ביותר הוענקו לו כבר כמה פעמים.
הראשונים, ובהם אנשי הכספים של נטפליקס הניחו בחיקו מימון בסך 250 מיליון דולאר כדי שימשיך לעשות להם סרטים והאחרים ראו את זה והתמלאו קנאה. אחרת קשה להסביר את ההתנכרות, למשל לסרטו האחרון "יהלום לא מלוטש" שאותו עשה במסגרת ההפקה של חברת הזרמת התוכן שמוציאה להוליווד את העיניים. אני, אגב, משתכשך די בהנאה בין שני המחנות. מחבב אותו לא מעט, מעריך את האנושיות המבצבצת מבין רגעי הפרסה הראשוניים, מתעניין בסרטים שלו ובדמויות אותן הוא מעלה על המסך, אבל לעיתים נצבט מגלישותיו, הגזמותיו והוולגאריות המיותרת שהוא מתיז בחוסר אחריות מודעת.
המבקרים, רובם, די נזהרים. עקימת האף של אחדים הסתיימה הפעם, ב"יהלום לא מלוטש" באופן די מפתיע בהענקת פרס. לא להאמין. ונטפליקס עצמה פשוט סופרת ריטינג ושמחה להודיע שכשמדובר בסנדלר, המספרים של הצופים עולים משמעותית כשהוא מוצג במסגרת האופציות שלה. בדיוק אותם סרטים שזכו לכתף קרה באולמות הקולנוע, דווקא בצפיה הביתית מושכים יותר ויותר מעריצים מול הטלוויזיה בבית. וזה מסביר את היד הפתוחה לרווחה המושטת לכיוונו של האיש.
נכון שנראה שיש שני סנדלר. זה של "מוכה אהבה" וזה של "אל תתעסקו עם הזוהן". מתחת לשני סרטים אלה נמתחים שני טורי איכות ותוכן המסתכמים ביותר מ 50 סרטים שאת חלקם גם ביים, הפיק וכתב את התסריט, וזאת בלי להזכיר את ההופעות הטלוויזיוניות שלו (ובראשן השתתפותו ב"SNL" הנצחי) ובלי לספור תקליטים ומופעים אחרים בהשתתפותו.
"יהלום לא מלוטש" הוא פרי שיתוף הפעולה שלו עם האחים ג'וש ובני ספדי, כוכבים עולים בזינוק מרתק בשמי הקולנוע העצמאי האמריקאי שגם בדמם זורם הקולנוע במינוני אדרנלין גבוהים. השילוב הכל יהודי הזה מוליד סרט בקצב היסטרי, מפותל התרחשויות ורב עוקצים, משהו שלא מתאים לעיכול של כל צופה, בוודאי לא כאלה שיש בהם מידה מרובה של עדינות נפש. זהו מסע די אלים בסביבתו ובנפשו של מי שהמידות הרעות והשדים המאתגרים מתרוצצים בו בלי הרף והוא לא יכול להם. דמות שכולה הרס עצמי התלויה ברווח שבין איוב התנ"כי לשיילוק השיקספירי. וסנדלר מתרוצץ בינם חסר אוויר לנשימה ומחפש נקודות משען. מחפש ומחמיץ אותן אחת אחרי השניה. וכך שעתיים ורבע של מבצע מרשים ומהפנט.
לאחר אקספוזיציה קצרה המתרחשת במכרה יהלומים באפריקה אנו מתחילים את הסרט במסע קולונסקופי במעיו של הווארד רטנר, מאכר יהודי אמריקאי שמנסה כל אפשרות שנקרית בדרכו לעשות עסקים ולהמר על מה שיש לו לרגע ומה שכבר אין. הוא מתעסק בתכשיטים, יהלומים, אבנים טובות, שעונים יקרי ערך שחלקם מזויף והוא מנסה ללהט בהם בין הלקוחות הפוקדים את משרדו הצפוף. חלק גדול מהאוכלוסיה שנדחקת לחנות כפולת הדלתות היא של אלה שהוא חייב להם כספים כתוצאה מעסקות מפוקפקות ומההימורים הכפייתיים שהוא עושה בעיקר על משחקי כדורסל.
לאורך כל הסרט אנחנו מלווים אותו בריצה מאירוע לאירוע, מהחנות למשרד ההימורים, מהדירה שבה הוא מאכלס את המאהבת שלו לבית בפרברים שבו הוא גר עם אשתו וילדיו, מהגעת סלע קטן משובץ אבנים נוצצות (הוא למעשה המקגאפין של הסיפור) המוברח בקרבים של דג ועד אירוח סדר משפחתי מוגדל, מניסיונות להציע את האבן לשחקן כדורסל (אמיתי, קווין גראנט מה"בוסטון סלטיקס") עד למשכון טבעת הNBA שנתנה לו כערבון, מהתחמקות מבעל חוב אחד, מניסיון לצפות בהופעתה של בתו לכניעה לבריוניו של בעל חוב אחר, כולל הפשטתו ונעילתו בתא המטען של מכוניתו. כל הזמן בתנועה מתמדת, בבריחה מתמדת, בתירוץ קיומי מתמיד.
הסביבה העלובה, המרופטת היא תשקיף מדויק לאישיותו של רטנר, כדג רקק המנסה לפרפר ולהתקיים בלחץ באקווריום אנושי דחוס במים עכורים. הוא אינו יכול להתגבר על גחמותיו האנושיות ומשלם בסופו של הסרט את המחיר על התנהלותו זאת. הצילום העצבני של דאריוס חונדג'י רק מדגיש את העומס הרגשי ואת הסביבה המחוספסת של ניו יורק של המסחר הקטן והעריכה הדורסנית של רונאלד ברונשטין ובני ספדי עצמו (אחד משני האחים הבמאים) מעצימים את הלחץ הנוראי שבו נתון האוורד והוא גולש מהר מאוד גם לצופים. האחים יודעים לנהל את הסרט שלהם היטב וביד אמונה ובחירה נכונה של השחקנים רק עוזרת. עידינה מנזל כאשתו דינה, ג'וליה פוקס כאהובתו ג'וליה, אריק בוגוסיאן כבן המשפחה שהאוורד חייב לו כספים ושני הגורילות האלימים שלו קית וויליאמס ריצ'ארדס וטומי קומיניק, ובעצם כל הדמויות הרבות שחוצות את המסך מי לרגע ומי ליותר.
ועל כולם מבחן הבגרות האמיתי של אדם סנדלר בהופעה מרגשת, מדוייקת, בלי להתחנחן ובלי לנסות להצחיק, בלי לזייף או להתיילד לרגע. הוא היהלום האמיתי כאן, מלוטש ונפלא שיכול עכשיו לעמוד זקוף מול המחנה ממול ולאמר : "הדושבגים יקבלו מחר את האוסקר, אבל האישיות העצמאית שלנו תזרח לנצח" .
"יהלום לא מלוטש" – 9 בסולם אורשר (נטפליקס)
Uncut Gems