קולות התרועה בתקשורת של שופרות בלפור שקידמו בצהלה את הופעת "מנאייכ", סדרת טלוויזיה מקורית מרתקת כשלעצמה היו אולי מוקדמים מידי. אלה הדהדו אמנם ברעש רב את עניינה של הסדרה, אבל מהסיבות הלא נכונות. כי ממתי איכות אמנותית ומורכבות עיצוב עומדים באיזה מקום בסולם הערכים שלהם. כאן הכול פוליטיקה מטעם. וכך מה שהתחיל וגם נמשך בסיפור העלילה המסתבכת כביקורת חריפה על אותם מוסדות שלטוניים המשמשים משכבר מטרה לחיסול מטעם שולחיהם מסיים את דרכו, כמו כל חרב פפיות בתקיעת סכין גם באותם כוחות פוליטיים משלחים עצמם.
אין ספק ש"מנאייכ" היא אחת מסדרות המשטרה הטובות שהופקו בארץ. היא כתובה היטב, מבוימת כדבעי, מצולמת נכון, ערוכה בקצב ומשוחקת נפלא. אבל אין ספק גם שהיא סדרה עם ארומה פוליטית חריפה, כזאת שמוציאה את הטינופות החבויות של המערכת המשטרתית והפרקליטות אל האור בחשיפה צלולה מספיק כדי לצלם אותן ולהציג אותן בפריים טיים, מול הצופים שצריכים לשפוט או לראות ולספוק כפיים. השאלה שנותרת בסופם של עשרת הפרקים היא, האם זה מדגם מייצג או אולי עשבים שוטים. התשובה תתגבש אצל כל אחת ואחד מהצופים, אל מול אסופה נערמת, גבוהה והולכת על בסיס יומי של סיפורי אמת מהכרוניקה בחדשות. והיא תופחת גם בימים אלה עצמם.
הנראטיב המטופל ב"מנאייכ" הוא בהחלט כזה שיכול להיכנס תחת הכותרת "מבוסס על מקרה אמיתי" ואכן כמעט לכל אחד מהמרכיבים העלילתיים המשובצים כאן, במציאות המקבילה הבדיונית של סדרת הטלוויזיה ולכל אורכה של הדרך יש שם, כתובת ותאריך פרסום בחיים עצמם. זוכרים את האחים פריניאן, את סגן ניצב יורם לוי, את משה קראדי, את צחי הנגבי, את אנשי מח"ש, היאחב"ל, ליאת בן ארי ופוליטיקאים זוטרים ובכירים, חברי מרכז שערבבו כאן כמה פרשיות אלימות במיוחד וכלכליות שהיה בניהם קשר, לעיתים הדוק ולעיתים רופף. כל אלה, בצורה חופשית אך די נאמנה למקור מוצאים דרכם, באפיונים הדרמטיים הנכונים על מסך הטלוויזיה עכשיו ב"מנאייכ".
זוהי סדרת פעולה, סדרת אי מוסר שמחליקה היטב לז'אנר הקולנועי והטלוויזיוני של סיפורים בהם נחקרת פעילות פלילית של מי שאמור לשמור על הציבור ועושה בדיוק את ההיפך. מי שחוצה בידיעה ומתוך כוונה את הקווים שבין שמירת חוק לבין הפרתו. האנגלים מצוינים בניפוק סדרות כאלה בלי לעשות חשבון וללא משוא פנים ויראה פוליטית, זכרו את "שחיתות" (Line Of Duty) המצוין של ה BBC ואת "בבילון" של צ'נל 4, בין השאר ו"מנאייכ" היא בהחלט תשובה הולמת, מקומית ובעברית. ולא להתבלבל, בליבה של חברתנו המקוטבת, עם ההשפעות הפוליטיות האלימות והזהירות השילוחית המוגזמת שבה ("מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו"), האומץ הנדרש להעלות במסגרת מרכזית את הסדרה אינו עניין של מה בכך. קשה גם שלא להעמיד לידה את "פאודה" הוותיקה ממנה כהצלחה ישראלית בסדרות אקשן נפלאות, למרות ששתי הסדרות שייכות לז'אנרים שונים. בעוד ש"פאודה" היא סדרת מלחמה שסוחפת את גיבוריה האמיצים העשויים ללא חת ולוחמים את מלחמתנו כדי לשמור על חיינו וקיומנו בארץ הזאת אל מול אויב וצר, ופורשת ידיים לחיבוק בלתי מתפשר מטעם הקהל, "מנאייכ" היא סדרת משטרה שזורעת מסמרים על הדרך.
איזי בכר הוא חוקר מח"ש עייף ומתוסכל, רגעים לפני הפרישה שלו. הוא חולם על שקט ועל קורס סקיפרים בעת פנסיה. הוא מביט מרוקן על ההווה הדהוי והנמס שלו ונזכר בימיו הטובים יותר כחוקר בימ"ר משם נזרק לאחר שחשף פרשית שחיתות. הוא נשוי לאתי, קצינה בבית הדין המשמעתי של המשטרה, נישואים שקמלו, למרות האהבה שעדיין לוחכת בשוליים. איזי הוא חברם הטוב של ברק הראל, קצין במסלול מטאורי לפסגה, המפקד של משטרת ראשון ושל דודו עיני, ניצב ומפקד מחוז המרכז. השלישיה התגבשה לפני שנים, בימ"ר והיום הם נפגשים לעיתים מזומנות בלילות על הרציף כדי לדוג, להירגע ואוי להחליף רצונות וצרכים.
בשל ידידות זאת מתבקש איזי ע"י עו"ד רונית מיינצר, סגנית ראש מח"ש להצטרף לצוות החוקר, עדיין בחקירה חשאית את ברק הראל בחשד שהוא משתף פעולה עם משפחת פשע של האחים שמעיה ממושב ראשונים. החקירה מתנהלת אחרי כמה מעשי רצח שאותם, מעריכה מח"ש בצעו שוטרים. איזי מהסס אם להיכנס לסיפור ומעמיד כאן במבחן את הנאמנות שלו לחבר מול האינסטינקט שלו לגילוי האמת וחשיפת השחיתות. הוא גם בטוח בחפותו של ידידו ברק ומקווה שיוכל להגיע לחקר האמת ולנקות את החבר מהחשדות שדבקו בו. ככל שהחקירה מעמיקה הולכים ונחשפים הבולענים המוסריים של חלק מהשוטרים המעורבים, חייו של איזי מתמוטטים בעיקר בשל התנגדותה של אשתו למעורבות וצל כבד על טוהר הנישואין שלהם מהעבר והעולם הנעול של קודים משטרתיים שלעיתים נוגדים את החוק והסדר הציבורי, מתגלה והולך.
גוויות נערמות, עסקות אפלות נחתכות, שקרים מתפזרים לכל עבר, אינטרסים מתנגשים והכל בחסות המדים והסמכות של אלה שהחוק נתן בידם את הכוח. נראה שבעולם כאוטי כזה אין לאן לפנות. לא למשטרה ולא לפרקליטות הנגועה אף היא, אין כמעט על מי לסמוך. פירמידת השחיתות הזאת מתחילה אי שם בתחתית, בשוטרים הפשוטים ומטפסת מעלה מעלה למפקדיהם, לניצבים, למפכ"ל, לחוקרי השחיתות שמערבים פוליטיקה בשיקולים מקצועיים וכמובן לפוליטיקאים שידיהם טבולות בצחנה ומגיעה עד לשרים הממונים על המערכת. הדג הבואש מסריח מהראש. הכל אפל, דמוני ובכל זאת יש כאן רגע אופטימי קטן, ממש בסופו של הפרק האחרון שמציע מפתח דרמטי לעונה נוספת, שכנראה תבוא. (לא לחשוש, לא ספוילר). לפתע, שניות לפני כותרות הסיום ובמקרה מתגלה גוויה, מאלה שנשארו לאורך הדרך. אל תלולית העפר צועדת חוקרת היאחב"ל טל בן הרוש שהיתה סגניתו ושותפתו של איזי והיא בהריון מתקדם. מוות וחיים נפגשים בתמונה אחת, עבר ועתיד. כן יש עתיד ואולי גם תקווה. שנחכה לעונה הבאה ?
את "מנאייכ" צריך לראות במכה אחת, בבינג' כי קשה בסופו של כל פרק מעשרת הפרקים שלא לדהור אל ההמשך. רועי עידן שכתב ואלון זיגמן שביים מצליחים לגבש נפלא את הסיפורים ליחידה אחת מהודקת ולאייש נכון ומדויק את הדמויות, חלקן באופן מפתיע. שלום אסייג הוא איזי מרתק, אמין ואמפטי, מצליח לשבור את התדמית האוטומטית של בדרן ומניח יסודות לקריירה רצינית ועמוקה הרבה יותר מכל דמות שגילם עד עכשיו. עמוס תמם כברק הראל משלב יכולות דרמטיות של דמות אפלה ושרמנטית כאחד, עדינה ומסוכנת, נושכת ומחבקת באופן שטני משכנע. מיה דגן היא רונית קשה, חדה, עניינית ומשכנעת באחת מהופעותיה הטובות ביותר, יאה לה הדרמה. מפתיעה ונהדרת בתפקיד שאולי יגלה את כשרונה לעולם היא לירז חממי בתפקיד טל בן הרוש המפגינה מנעד אדיר של רגשות ומשמשת כציר החיובי, אולי היחיד של הסדרה. אורנה פיטוסי כאתי אשתו של איזי מעולה גם היא, כך גם למעשה כל האחרים. שמיל בן ארי כראש מח"ש, היבא אל-נאסר כחוקרת מח"ש, ששי סמוכה כניצב עיני, דורון בן דוד שקפץ הנה מ"פאודה", כאן כאחד השוטרים המושחתים, עופר חיון כשוטר מחסל, רונה ליפז מיכאל כפרקליטת המחוז, קובי שמעוני (סבלימינאל) כאחד האחים שמעיה, הייתאם עומארי כראש כנופיה ערבי, אנה דוברוביצקי שבנה הוכה ע"י אחד השוטרים, מיכה סלקטר, רמי הויברגר ובעצם כולם. חבורה מרשימה ורווית כשרון.
כפות המאזניים הנושאות את פירות היצירה הסינמטית הישראלית נוטות בשנים האחרונות מהעליונות של הקולנוע לכוחה ויכולותיה של הטלוויזיה. גם הכישרונות המקומיים זולגים יותר ויותר למרכז הכובד המתהווה של זאת. אי אפשר להתעלם מהעובדה שמאז התערבותה הגסה וההרסנית של שרת התרבות הקודמת בעולם היצירה הקולנועית (כדבריה: "אפילו שני שרים שיבואו אחרי לא יצליחו לתקן את מה שעשיתי") הלך מעמד הקולנוע המתדלדל כלכלית, וגם תוצרתו והתדרדר. כבר אין חיזורים מתוקשרים ומחמיאים של פסטיבלים גדולים בעולם. ולא בגלל קורונה. "מנאייכ" הוא בהחלט דוגמה לפריחה הזאת המצטרפת לאחרונה ל"הנערים", "שטיסל", "על הספקטרום", "ככה זה", "טהרן" וכמובן "פאודה", המעידות כי יש חיים אחרי החדשות גם מעבר לחומרים הלעוסים ומעלי הגירה להבאיש של "הישרדות" ודומיה.