ונאמר שחלק הארי של הצופים שהולכים היום לקולנוע לא ראו את הגרסה הדנית המקורית של סוזן בייר לסרט "אחרי החתונה". לא רק שאינה בהישג ידם, גם באמת לא כל כך אכפת להם לברר מהם ההבדלים בין המקור לרימייק האמריקאי המוצג היום בפנינו. וכנראה לא בא להם להרהר מה הסיבה שבארט פרוינדליך החליט לשנות את המבנה המגדרי של הגיבורים במרכז הסיפור ולהעבירו משני גברים לשתי נשים. לבייר היו הסיבות שלה ולפיהם בנתה את הסרט שלה ולפרוינדליך יש את שלו. אני מניח שלא רחוק ממרכז ההחלטה המתינה העובדה שג'וליאן מור היא אשתו ושניהם חיפשו הזדמנות לשתף פעולה עם מישל וויליאמס. זאת, אחרי הכל מהבולטות בדור הבא של השחקניות המתחממות על הקווים לתחרות הקשה של המרתון על תפקיד הטובה בעולם בדור שאחרי מריל סטריפ, קיית בלאנשט ומור. האתגר היה כמובן בעיקר של ג'וליאן, להוכיח יכולות, והיא עומדת בו בהצלחה רבה.
בלי להחזיר אתכם למקור משנת 2006, סרט שזכה באוסקר האמריקאי כסרט הזר הטוב ביותר בתחרות של אותה שנה נאמר כי ההבדל בינו ובין הגרסה של 2019 הוא כמו ההבדל בין וולוו וותיקה ואמינה שמהלכת על הכביש עשרות שנים עם מנוע שאינו מתקלקל לבין מכונית אמריקאית חדישה ונוצצת עם תאריך תפוגה קרוב. בייר, עם קנוקנות של יצירה שחלקן נטועות גם בישראל, שרצף של שלושה מסרטיה זכה להעתקים הוליוודים, העמידה סרט שתיאורית ה"דוגמה" הדנית היה טבוע בו והדיף ארומה של אמינות וכוח שגברו על העלילה עתירת הרגש. בעוד שפרוינדליך שופך כאן טונות של לחלוחיות שהופכות את המלודרמה למוגזמת ודוחקות אותה לגבולות של מעשיה בסגנון מיושן התקוע עמוק מידי בשפה של קולנוע ממסדי חסר אתגרים של עניין.
בשל הפרספקטיבה הרדודה והדהויה של האמריקאי קשה למצוא באמת נקודת מוצא מובהקת לפרוש של הסרט או סיבה לקיומו, לבד הצורך לסלילת רחבת ריקודים שמטרתה הצגת האיכויות של השחקנים שבו ובראש ובראשונה לג'וליאן מור. הסיפור על סדק הנבקע בחיים הבורגניים של משפחה מהמעמד הבינוני-עליון, על תמורה דרמטית שדופקת על דלתה ועל הדרך שבה בני המשפחה מתמודדים עם הדילמות החדשות אינו מרשים לאחר ההפתעה הראשונה. גם לא הערבול המוסרי המטלטל את הדמויות שאמור להביא אותן להחלטות המנוגדות למהלך החיים שתכננו לעצמן. מבחינה זאת אין כאן מודעות עצמית וחברתית, אמנותית וקיומית גדולה יותר מבכל טלנובלה או מיני סידרה טלוויזיונית בינונית בת פרקים ספורים.
בעוד שהאיכויות הסגנוניות של בייר, עם מצלמה גמישה ביד המתקרבת ומתרחקת אל הפנים של השחקנים תרמו ליכולת שלנו להתמודד ואולי גם להזדהות ואולי גם להיטלטל עם הגיבורים בעקבות הדילמות שלהן, המצלמה של פרוינדליך היא כמעט סטאטית. אובייקטיבית מידי. הנינוחות שלו עומדת מול הטראומות המתגלות והמתפתחות של הדמויות והסרט שהוא מציע לנו הוא, אחרי הכול שטוח מידי. חלק מהתגובות של הדמויות זאת לזאת אינו ברור דיו ולכן התחושה היא של משהו שנראה כפוי ומלאכותי.
איזבל היא אמריקאית העובדת בבית יתומים בכלכתה הודו, מקורבת במיוחד לאחד הילדים הקטנים וחיה בדאגה מתמדת באשר למימון אחזקת המוסד לו היא מקדישה את חייה. מנהלת בית היתומים מקבלת יום אחד הצעה לתרומה של מיליונים בתנאי שאיזבל תגיע לניו יורק כדי לפגוש את התורמת. למרות שאינה רוצה בכך באה איזבל למשרדה של תרזה, אשת עסקים עשירה ובהזדמנות זאת היא מוזמנת לחתונתה של גרייס, בתה של המיליונרית. ושם, על רקע החתונה מהכותרות של הסרט מתחיל להתגלגל הסיפור שיעמת את איזבל עם כמה עובדות שלא הכירה וקשורות לחייה בעבר. לאחר שנתגבר על ההפתעה והשיא הדרמטי הזה, גם יובהר לנו מדוע דרשה תרזה את נוכחותה של איזבל קרוב למשפחה, אליה, לבתה ולבעלה אוסקר. מסיבות מובנות אי אפשר ולא כדאי לפרט במסגרת זאת.
התחושה בשעתיים שבו נמתח הסרט מול עינינו ורגשותינו היא של רכיבה על גמל אסיאתי, כזה עם שתי דבשות. תחילה מנסים להתמקם על דבשת אחת – פסגה דרמטית ראשונה, בטלטול באמצע הסרט מתחלקים ממנה לגיא המפריד ואז מטפסים על הדבשת המלודרמטית השניה, לא עם הרבה חשק ועניין.
אם יש משהו שמציל את המפעל המשפחתי הזה מנחיתה כואבת לגורל של סתמיות אלה הם השחקנים, בעיקר השחקניות. זאת אינה הפעם הראשונה שמור מצליחה להניף סרט בינוני של בעלה וכאן היא עושה את זה מתוך שליחות אמיתית. הנוכחות שלה משפיעה רק טוב על הסצנות שבהן היא משתתפת, כולל זאת שבה היא מתפרקת בזרועותיו של אוסקר וסוחטת, בלי בושה ועם יכולות טורבו של מי שמכירה את כל הטריקים ויודעת להפעיל מניפולציות על הקהל, את הסצנה עד תומה. המעמדים-מפגשים שלה עם מישל וויליאמס גם הן מרתקים ומלאי מתח, מפגש של שני הפכים (זאת אידאליסטית והשניה אריסטוקרטית) המתפוצצים בכוח אל מול פנינו. וויליאמס עצמה מצליחה למלא ולעגל ואולי גם לעיתים לפרש את הדמות אותה היא מגלמת, דמות שכתובה בתסריט רב נקבים המתמלאים ביכולת של שחקנית שכבר זמן לא מעט מחפשת תפקיד הולם לנעוץ בו שיניים. בילי קרודאפ כאוסקר ואבי קווין כגרייס משמשים כדמויות מקהלה מתאימים במידה מספקת.
"אחרי החתונה" אינו סרט מאתגר. הוא מחזיר אותנו למלודרמה המסורתית ואת האישה לתפקידה המסורתי במסגרת ז'אנר זה. זהו סרט שיוצאים ממנו ללא שום התרוממות נפש, ללא שום תובנה שהיא – על המשפחה, הורות, על גברים ועל נשים, על הפיתולים של החיים ועל מוסר או שליחות ומחירה. זה סרט שמנסה להציף את הצופה ברגשות ונדמה שהוא מצליח גם להגדיש את הסאה. פיתול אחד יותר מידי.
אחרי החתונה – 7 בסולם אורשר
After the Wedding