אני לא בטוח שכל הצופים, אפילו חלקם הארי בקיאים ממש בתורתם של היידגר וקירקגור ומתערסלים מידי יום – ואפילו בערבים קרירים ומשמימים על הספה בתורת האקזיסטנציאליזם. אולי רק הפער שבין התורות הפילוסופיות שבוררות בין הקיום למהות והפרקטיקה שלהן באותו פער המתרחב בין התאוריות הפילוסופיות ויישומן בחיים, מעניין ומעסיק מעט יותר פסאודו-אינטלקטואלים בויכוחים על כוס יין לבן במסיבת מרעים.
"איש ללא הגיון" סרטו הארבעים-ומי-בעצם-סופר של וודי אלן מתרחש ליד רעשי רקע כאלה, כדי להמשיך ולשוות לגיבוריו טעם של אלפיון עליון, לפחות כשמדובר במציאות של פטפוטי – על שיש להם טעם של התנשאות אמיתית. התנשאות שיש בה מן הסתם אפיל לא קטן גם להדיוטות וגם לארכיאולוגים מטעם עצמם של הרוח והנפש. זאת כנראה גם הסיבה שהסרטים שלו, לאחר הגל הראשון בארומה ממזרית של קומדיות סלאפסטיק וסטאנדאפ בלבד, חוצים את קהל הצופים שלו לשני מחנות – של מעריצים ושל סוקלים. ריטואל ביקורתי שחוזר על עצמו כמעט בכל הסרטים שלו, להוציא ספורים בלבד.
גם כאן הוא מגלגל מחדש את מערכת היחסים שלו עם שני האגפים של קהלו כשהוא מציע, שוב את אותם המרכיבים של העבודות הקודמות, אלא שהפעם אולי חסר אותו ברק, אותה סצנה ייחודית, גאונית שהיתה מנת חלקם של הסרטים הקודמים. אם זאת היתה יציאתו של טום באקסטר (ג'ף דניאלס) מהמסך לזרועותיה של מיה פארו ב"שושנת קהיר הסגולה", או שחקן שיוצא מפוקוס, פשוטו כמשמעו (מל, הוא רובין וויליאמס ב"לפרק את הארי"), אם זאת השניה בה נכנס גיל (אוון ווילסון) תייר אמריקאי נאיבי למונית המביאה אותו לשנות העשרים של המאה הקודמת ב"חצות בפריז", או הרגע בו עולה ג'יאנקארלו באמבטיה על בימת האופרה כדי לשיר בסביבתו הטבעית ועוד ועוד ועוד.
זהו אחד הסרטים שנעשה בכוונה ברורה לטור של הסרטים הרציניים של אלן. סרט המתייצב ליד "חנה ואחיותיה", "האשה האחרת", "צללים וערפל", "בעלים ונשים", "יסמין הכחולה" ובייחוד "פשעים ועברות קלות", "נקודת מפגש" ו"חלומה של קסנדרה" (אני יודע שיש עוד…). סרטים שמנסים לברור במוסריות, במקריות, בקלות של הפשע המושלם כשרוחו של "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי מרחפת מעל.
אבל אלן, עם כל ההערכה, ויש המון הערכה, אינו דוסטויבסקי. לא בעומק ולא ברוחב היריעה שלו ולא בהבחנות האנושיות. הוא אולי מבריק, הוא מספק שורות מחץ, הוא יודע לחדד סיטואציות ולהקצין מצבים, אבל אין לו מספיק אויר במיכלים כדי לצלול די עמוק בשביל לגעת ממש בקרקעית האנושית. וכך הוא נשאר, מרוחק, סטרילי, מאוד לא אנושי, אינטלקטואלי או פסאודו אינטלקטואלי, מפעיל מיומן של מריונטות דמויות אדם, כמעט ביוניות בסיטואציה די כפויה שנלחצת מהר מידי אל פתרונה.
חשיפת העלילה תחשוף את המבקר לתביעות מוצדקות בעוון ספויילריות ולכן רק נאמר שהסיפור מתרחש בגולג' יוקרתי אי שם בניו אינגלנד הסנובית והמעוצבת נפלא בתפאורה מעוררת קנאת מכללות ישראליות, במסגרת הפקולטה לפילוסופיה. זאת מתכבדת בתחילת הסרט בביאתו של מרצה רב תהילה גם בתחום האקדמי, גם בשתיה וגם בהשכבת הנשים בסביבה , הפרופסור אייב (חואקין פיניקס) המתגלה כגבר רופס שאיבד את הטעם בחיים ואת יצר הכתיבה וכבר אינו מחפש משמעות אמיתית לקיומו. הסביבה מציעה לו שתי נשים במצבי צבירה שונים – האחת, ריטה (פרקר פוסי) אשה ממורמרת ונפקנית הבוגדת בבעלה ומטילה עצמה לזרועותיו של הפרופסור והשניה ג'יל (אמה סטון) סטודנטית צעירה המתקרבת אל המורה שלה, מתאהבת בו והופכת שותפה לאירוע שישנה את חייהם.
המזל והמקריות השולטים בלא מעט מסרטיו של אלן חוגגים כאן בגדול, אולי באופן מוגזם מידי, לפחות בחלקו השני של הסרט. בהינתן שאלן הוא יוצר מיומן מספיק, המקיף עצמו בלא מעט חומות של הגנה של אנשי מקצוע קשה להאמין שיש כאן התחלקות לא מכוונת. ועובדה זאת מציעה אופציה לחיפוש התשובה בשדות של אלגוריה או סיגנון. מצד שני יכול בהחלט להיות שבסרט ה – 45 או יותר אלן כבר די קצר רוח בשביל להיכנס ליותר מידי פרטים והוא משעבד את טכניקת הסטאנדאפ שלו לעולם דרמטי כדי לגמור מהר וללכת הלאה. בהעדר פתרון מן האלוהים לאופציה הראשונה יכול מאוד להיות שהאפשרות השניה היא הנכונה במקרה הזה.
עם זאת, שלא נבין נכון, הסרט הוא בהחלט לא בלתי מעניין. לא רק העיניין העלילתי – איך יחלץ הגיבור מפרשית הרצח המושלם והאם יש כזה, לא רק נסיון לדיון במוסריותו של הגיבור, וגם של הצופה המתחלק באהדה-דחיה למעשיו ולהתנהלותו של הגיבור, גם הקריצות שמציע אלן לתאוריות הפילוסופיות והמעברים שלו ליד דוסטויבסקי (שחלק נכבד מהקהל מזהה כבר בשלבים מוקדמים ומחפש איליו סימני דרך) מחייכות בידידות לצופים. כל אלה מציעים סרט שבסך הכל לא כואב לטבול בו, אבל הטיפות, בייחוד בחמסין שלנו, לא נשארות יותר מידי זמן על הגוף. בודאי לא חודרות עמוק פנימה.
"איש ללא הגיון", 8 מינוס בסולם אורשר.