זה הפך מזמן לטקס קבוע, הויכוח עם רופא השיניים שלי מה נעלה יותר – ספרות או קולנוע. במערכת יחסים שנמשכת כבר למעלה משלושים שנים שייפנו וצחצחנו כבר את כל הטיעונים , כולל זה שמבדיל בין המופשט של הספרות למוחשי של הקולנוע, בין החלום הפרטי של הספרות לחזון המשותף של הקולנוע. הוא מביא דוגמאות איך אין אפשרות לתרגם ספרות קאנונית לקולנוע פופולארי ואני שולח אותו לכמה דוגמאות מוצלחות כאלה. הויכוח מסתיים בדרך כלל שהוא מפעיל עלי את המקדח המאיים ואומר לי פשוט לשתוק ולפתוח את הפה…
התור שלי אצל השיננית שלו נדחה רק בשבוע שעבר וטוב שכך משום שאם היייתי פוגש עכשיו את הדוקטור, לא הייתי יכול להסביר את הנחיתות של עיבוד ספרו של לואיס קרול לקולנוע. טים ברטון,במאי עם חזון סוריאליסטי ודמיון מפותח נוגע בסיפור כבר פעם שניה – לראשונה כבמאי לפני שש שנים עם "אליס בארץ הפלאות" ועכשיו כמפיק ב"אליס מבעד למראה", ספר המשך של קרול (שהיה שם עט. שמו האמיתי היה צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון) שנכתב ב 1871 והופק ע"י דיסני בתקווה למקסם את הרווחים האדירים מהסרט הראשון.
הספרים של קרול רוויים בדמיון, הומור, חכמת חיים והמון הרהורים פילוסופיים שהופכים אותו לאחד מספרי ההתבגרות וההרפתקאות החשובים והמהנים יותר של התרבות האנושית. מסעותיה של הילדה – שבגרה בסרט ההמשך, אל עולם הצעצועים שבחדרה, מסעות ההופכים מוחשיים וסמליים כאחד, החושפים את הגחמות האנושיות וצובעים אותן במשחקי מילים ושעשועי הגיון, בעובדות ובפרודיות היו לאייקונים ומטבעות לשון לאורכה ולרוחבה של הציויליזציה. כל זה חמק מהעיבודים הקולנועיים גם בפרק הראשון וגם כאן בניצוחו של במאי החבובות ג'יימס בובין עם השפעת משלחים של המפיק ברטון.
במקום קולנוע של חינניות, של המקוריות, של מעורבות ותחכום יוצא מתחת היד הכבדה של אולפני דיסני, שאיבדו את יתרונות השובבות ווההמצאה אחרי לכתו של המייסד, סרט שהיותרה מסמלת אותו יותר מכל. הרבה יותר מידי אמצעים, פטנטים, פיצ'פקס, צעצועים, צבעים וצורות גודשים את המסך ולא משאירים שום מקום לקסם השנון שנדף מהספר. זהו קולנוע המתגאה ביכולות הפיסיות-ויזואליות שלו, האפשריות עכשיו ביתר שאת בעידן המחשב ומזניח את הרוח המיוחדת שנשבה בין דפי הספר אל הדמיון של הקורא.
העלילה כאן, גם היא עיבוד די חופשי של המקור מורכבת משלושה סיפורים מקבילים. אליס ומעמדה החברתי כאשה בתקופה הויקטוריאנית שצריכה להתמודד עם עולם הגברים ולהוכיח בעלות על עצמה ועל יכולותיה ורכושה. הכובען הקודר וחיפושיו אחרי משפחתו שאבדה במהלך הזמן וסיפור היריבות בין שתי המלכות – האדומה הרעה והלבנה הזכה והמקור למאבקים הללו בניהן. שני חבלים אוגדים את הסיפורים הללו – המסע אל ממלכת הזמן ופגישה עימו והמסגרת המוכיחה עצמה שוב של חשיבות המשפחה. ובסופו של הסרט אנו חוזרים שוב אל אותה מסקנה שנחקקה כבר לפני כשמונים שנה על כותל המזרח של הקולנוע "אין מקום כמו הבית" ("הקוסם מארץ עוץ", 1939).
הקולנוע הסוריאליסטי של ברטון זולג לו גם הנה, איך לא, ומציע אופציה לחלום, אבל דוקא ריבוי הפרטים שלו המסתיר את העיקר, הופך את המסע הזה אל המשל לרוב מהמורות על לא דבר. הכל מתמסמס כאן בהעדר רוח טובה והתוצאה משאירה אותנו שווי נפש. איפה ההתפעמות של המקור ? איפה אם ההמצאה.
כמו בסרטים הקודמים של ברטון כבמאי ("המספריים של אדוארד", "ביטלג'וס", "צ'ארלי בממלכת השוקולד", "סוויני טוד") גם כאן השחקנים נאנקים תחת שכבות עבות של איפור שלא מאפשר להם משחק ומשום שקשה להם להאחז גם בתסריט הרעוע של לינדה וולוורטון, שיתופם של ג'וני דפ, הלנה בונהם קרטר (הקבועים), אן האת'אווי, סשה ברון כהן וגם מיה ואסיקובסקה לא מוסיף דבר לתערובת הכללית של יכולת דלילה וחמדנות בוערת.
בשורה התחתונה נאמר שהסרט לא נורא – הוא פשוט סתמי וימוג במהרה. וחבל רק על הספר שעכשיו הצעירים שכבר ראו את הסרט יוותרו על ההנאה האמיתית הכרוכה בין דפיו.
"אליס מבעד למראה" – 7 בסולם אורשר.
https://www.youtube.com/watch?v=j8HnD9a0WKc