הרבה יוצאים ואומרים, גם כותבים "קשקוש", "מה זה הסרט הזה ?" ו"בלבול מוח נפוח" ואני מציע כאן זוית אחרת לבדוק את הסרט. מילא הוצאתם 40 שקל לכרטיס פלוס עוד קצת על קפה ועוגה, לפחות שתהייה תמורה לאגרה – להפוך אותו למבחן רורשאך אישי. יותר זול מפגישה עם המטפל. ואולי עוד תגיעו בסוף לתובנות עצמיות. 6 בסולם אורשר.
אחרי שראיתי אתמול את הסרט והגיתי בו יומם ולילה, הפכתי בכמה מהפלפולים שנכתבו עליו ע"י אחרים על היותו מטאפורה למליון וחצי עיניינים, כל אחד בהתאם לעולמו הפנימי של הכותב, הגעתי למסקנה כי מדובר כאן לא רק בסרט קולנוע, אלא למעשה במבחן רורשאך ענקי, צבעוני וקולני שמציע לכל אחד את הפתרונות והמסקנות וההארות שלו. האם זה טוב לכל אחד ? האם זה מספק כל אחד ? האם זה מתאים לכל אחד ? לא בטוח. דארן ארונופסקי עושה מזה יחסי ציבור ועיניין להתווכח עליו. כסף ? לפי התגובות בקופות בעולם – לא משהו.
הקולנוע ובייחוד נשמתו הגלומה בעריכה הקולנועית, למדנו עוד מימי קולשוב הם עיניין פסיכולוגי. כאן נפגשים ערכיו המוחשיים (התמונות) במופשט (הרעיונות והסיפור). בנית התובנה ובהחלט ההיענות לתמונות המתחלפות המוקרנות מולנו על מסך לבן, בליל של אורות וצבעים מקבל משמעות רק בסידור הסופי והענייני שלו במוחותינו, סידור שלעיתים מחליף אפילו את זה שבסרט עצמו. במהלך ההקרנה מואץ המוח בשאלה איך תמונה אחת מתחברת לשניה ולשליישית לרצף בעל משמעות במונטאז' רגשי, אינטלקטואלי, עלילתי ועוד סוגים עליהם עמד אייזנשטיין בתאוריות שלו, אותן אנחנו מיישמים עד היום. איך בחור שרץ בים משמאל המסך לימינו יפגוש את הבחורה שרצה בכיוון ההפוך, למרות שהתמונות צולמו בימים אחרים ואולי גם במקומות אחרים. או איך ישוחח נשיא ארה"ב בתמונה אחת עם מנהיג רוסיה בתמונה שניה, רק בגלל שהתמונות הוצגו ברצף שהכתיב הבמאי. ותאמינו לי, הדוגמאות הללו הן רבות ומעניינות ונעשות אפילו על רזולוציות עריכתיות עדינות יותר.
"אמא !" הוא מן "מאסטר סרט", מן תבנית פסיכולוגית באופן הפתוח שהוא עוסק במציאות הבדיונית המוגשת, שכולה מציאות פסיכולוגית, תמונת מצב של "הוא" או "היא", שתי הדמויות הפרוטגוניסטיות של הסרט והאופן בו הן תופסות ומגיבות על מה שקורה, או לא קורה, להן באמת. ואגב – זה נכון גם לדמות האשה, לפחדיה, למועקותיה, ליחסיה להורות, לזוגיות, למעמדו הבכיר של בן זוגה, אבל זה נכון גם למחשבותיו והזיותיו ופחדיו ומועקותיו של הגבר. כל צופה יכול להתפלש באופציות על המסך.
ולכן, בייחוד בסרטים כאלה שבהם התשובה תלויה בתפיסה שלנו את עצמנו ואת סביבתנו והבמאי מציע לנו רק כחומרי גלם חומרים מוחשיים מן המוכן – את התמונות החולפות מול העיניים והסיטואציות מרובות האפשרויות והפתרונות, כאבני לגו שבהם נבנה את ארמונות חלומותינו המופשטים ונהרוס אותם לבסוף, אני לא מתערב בפרושים של הסרט ובנסיון להחליט מה הוא רוצה מאיתנו, לעזאזל ? לי, אגב זה לא עשה כלום. אוברלאוד של סימנים, אירועים, התרחשויות שפשוט לא הזיזו לי דבר…
תמצות הערך "מבחן רורשאך" בויקיפדיה (לא הלכתי לצורך העיניין לספרות מעמיקה יותר) אומר :
…מבחן השלכה שמיועד להערכה פסיכולוגית של מאפייני אישיות ותפקודים חשיבתיים ורגשיים של האדם. זהו אחד המבחנים הנפוצים ביותר לשימוש בקרב הפסיכולוגים הקליניים באבחון מטופליהם. המבחן נחשב שנוי במחלוקת בקרב אנשי המקצוע והציבור הרחב, בין השאר בשל מהימנות ותוקף נמוכים ובעיות אובייקטיביות בקביעת הציונים והפירוש של המבחן… המבחן כולל עשרה כרטיסים, שעל כל אחד מהם מודפס כתם דיו סימטרי. הבוחן מציג לנבדק כל כרטיס לפי הסדר, ומבקש ממנו לענות על השאלה "כמו מה זה נראה לך". תגובותיו נרשמות בפירוט על ידי הבוחן. השלב השני הוא שלב התחקיר – הנבדק מתבקש להסביר ולהבהיר כל תגובה שאמר בשלב הראשון… מבחן רורשאך מבוסס על גירוי עמום וחסר משמעות של כתם דיו, מתוך הנחה שהנבדק משליך עליו את רגשותיו, ודרך הפירוש האישי והמשמעות שהוא נותן לכתם משתקפות ונחשפות דינמיקות פסיכולוגיות לא-מודעות שלו. תומכי המבחן טוענים שיש לו יתרונות רבים כמבחן השלכתי, בכך שהוא חסין במידה רבה מפני הטיות והעמדות פנים, וכך מאפשר ללמוד ולהבין לעומק על מניעים ומאפייני אישיות לא מודעים. אך מתנגדי המבחן טוענים כי אין הסבר לגבי "איך" מתבצע תהליך כזה, בו תגובה לגירוי חסר משמעות מובילה לתובנה משמעותית על אישיות האדם. בנוסף, מחקרים עדכניים מראים כי כתמי הדיו אינם חסרי משמעות לחלוטין, וכי נבדקים בדרך כלל מגיבים הן למרכיבים משמעותיים בכתם, והן למרכיבים עמומים…
במבט רטרוספקטיבי ניתן לראות איך ארונופסקי הולך ומתקרב ליצירת הרורשאך הזה שלו, בקולנוע שהולך ונסמך יותר על רצף של דימויים ויזואלים, בהם סוריאליסטים ("המבול") וזונח את המרחב העלילתי המקובל ("רקוויאם לחלום","ברבור שחור") של מבנה נראטיבי נהיר יותר. ב"אמא !" כשהוא נסמך הרבה יותר באפקטים קולנועיים מן המחשב הוא זורק אותנו מהר מאוד לתוך העולם הפנימי של הגיבורים ומותח כך מהשלבים הראשונים של הסרט את מסך הרורשאך בפנינו.
הסרט, כמו סרטים קודמים של ארונופסקי ואם נפענח את המטאפורות העיקריות שבו, עוסק באמת באמהות, בהורות בכלל, באין אונות יצירתית, בפוביות של זוגיות, בתמיכה של סמים ובכניעה לצורך בהצלחה, באהבת הקהל, ובהקרבה האישית כדי להשיג את זה. לרגעים, יותר משניים, חלף בי הזכרון המצמרר באמת של "תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי – לטעמי סרט האימים הטוב ביותר שנעשה אי פעם, אבל איזה הבדל. בעוד שפולנסקי משתמש באמצעים קולנועיים מינימליסטים כדי להגניב את האימה פנימה, ארונופסקי מטיל אותה בתופים ורעשי רקע ובאימאז'ים עזים, ובחוסר הצלחה בולט. העולם כולו נשרף, ההמונים גודשים וטורפים, הבית מתפרק והסוף עמוס מידי.
הסרט בנוי באופן מעגלי, כלומר תחילתו של הסרט מרמזת גם על סופו. היא, ג'ניפר לורנס (בהופעה חיוורת) מתעוררת בבוקר ויוצאת לחפש אותו, חוייר בארדם (למה ? למה?) היכן שהוא בבית הגדול שהיא משפצת או בחוץ הירוק, סביבה של גן עדן. אל הזוגיות המושלמת פורץ גבר (אד האריס) שמציג עצמו כרופא והוא מוזמן ע"י הבעל להשאר. לא הרבה אח"כ מגיעה גם אשתו (מישל פפיפר, היחידה המספקת כאן אפיון ואופי לדמות) והשניים חודרים יותר ויותר לחיי בעלי הבית, מפרים את זוגיותם. בשלב מסויים מודיעה היא להוא שהיא בהריון, מה שעוזר לו לקפוץ ערום מהמיטה ולהתחיל לכתוב, נשבר גם מחסום היצירה שלו. ואז מגיעים שני הבנים של האורחים ובמהלך אלים נהרג אחד מהם. וזה האות להגעתם של יותר ויותר אנשים אל הביית, עד שמתפתח בו הכאוס הגדול והסוף הארמגדוני שלו, בחזרה לפתיחה שהיא – סורפרייז סורפרייז, קצת, אבל רק קצת שונה מתחילת הסרט. המעגל נסגר.
אני יכול להבין את אלה שיצאו מהסרט כועסים, אולי גם מרומים, משום שבאמת, במפגש ראשון ניתן לחוש את הדלות הפילוסופית של המטאפורות הקלישאיות ומה פתאום סימן הקריאה אחרי "אמא". התשובה לאלה היא, ארונופסקי עשה את זה כי הוא יכול, אז למה להתאמץ. כשלעצמי, אני מניח לפניכם את הצעת הרורשאך, לפחות אופציה להשתעשעות עצמית לא מחייבת. אחרי הכל – 40 שקל כרטיס …
"אמא !" – 6 בסולם אורשר
"! Mother "