צרוף מקרים ממזרי מפגיש זה לצד זה את סרטה של נעמי קוואסה היפאנית "אן" לצד סרטו של האיטלקי ג'וספה טורנטורה "ההתכתבות" העולים באותו שבוע על המסך שלנו. שני הבמאים, מקודקודים שונים של תרבות וגאוגרפיה גלובלית עוסקים בנגיעות נוסטלגיות ומלאות אהבה בנושא של מורשת וזכרון המשכשכים בסביבה אנושית שהולכת ומשתבשת, מפנה עורף למקורותיה הזכים. טורנטורה, עשה את זה באופן טוטאלי ומרגש ב"סינמה פרדיסו" שלו וקוואסה מעמידה לנו כאן מלוא הסיר גשמיות מתקתקה בסרטה הקומוניקטיבי ביותר.
אן הוא הממרח האדום, מתקתק-מלוח העשוי משעועית מתוקה מבושלת למעין ריבה שנתחב בין שתי לחיים של פנקייק יפאני ליצירת דוריאקי – אחד ממאכלי הרחוב היפאנים, כאלה שגידי גוב וישראל אהרוני תרים אחרי כמותם ברחבי העולם במצמוצי שפתיים נהנתניות. אן הוא הדבק המחבר בין שלוש נפשות תועות – גבר המפעיל דוכן למכירת דוריאקי, אשה זקנה ומעוותת ידים המתמחה בהכנת הממרח ותלמידה צעירה הנקשרת ומקשרת בין השניים.
הפופולאריות המוגזמת לה זוכה הטיפול באוכל, מרכיביו ומהנדסי ייצורו החובבניים והמקצוענים בתוכניות הטלויזיה שלנו יכולה לפנות מקום קטן וצנוע גם לסרט הזה המקדיש לא מעט זמן ותשומת לב להכנות האן האדמוני והמבעבע במחבת. אבל האוכל כאן הוא רק האמצעי, טעים ולוקק שפתיים לטיפול הרבה יותר רציני ועמוק בנושא הזמן ואותה מורשת שהוא גורס לאיטו, כמו הקצב המנומנם כמעט של הסרט.
בסיפור על הזקנה, פגועת מחלה שעיוותה את כפות ידיה ודחקה אותה לחיות בשכונה הרחוק מסביבה הומה של בני אדם, מייסטרית בהכנה של הממרח האדום , המחפשת עבודה ומוכנה להסתפק במועט כדי לקבל תפקיד של שולית בישול, וביחס האינסטינקטיבי של רתיעה בו היא נתקלת יש מידה לא מבוטלת של מוסר חברתי עקום שקוואסה הולכת נגדו. טוקואה היא נציגה של עולם ההולך וגווע, של מקצוענות, ידע, יכולת ונסיון שלא מוצא את מקומו בעולם ההיסטרי המיידי של היום, של מוצרים תעשייתיים חסרי טעם ודלוחים, אך כאלה המספקים את הצורך המיידי.
הידע שלה, היכולת, העקשנות, המשמעת העצמית זרים לעולם החדש שבו היא חיה, וזה מתקשה לקבל אותה – אבל לא יכול לעמוד מול הערכים והתוצאות שהיא מביאה איליו. בעל הדוכן הצעיר ממנה, סנטארו מסתפק בהתנהלות רגעית – המסעדונת שלו שכורה ועומדת כל הזמן בשינויים על פי גחמות בעלת הבית שלו, הוא מסתפק בחומרים תעשייתיים על חשבון המקור הייחודי והוא מתקשה לראות, בתחילה את העושר המקצועי שמציעה לו אשה זקנה, ובתחילה הוא, כמו החברה כולה, דוחה אותה. אבל יש לו את היושרה לפחות להבין בטעותו ולשכור אותה לעבודה לתפארת הדוריאקי לדורותיה.
לתמונה מצטרפת צעירה שתפקידה הוא, כאמור להשלים את מצבת הלוזרים הנרקמת כאן ולחבר את שתי הדמויות הבוגרות יותר, ואולי להציע איזה שהוא עתיד, המשכיות, לפחות על תנאי. אל היחס הזה של מציאות ההולכת ונמוגה לתוך העבר, של זכרון ומורשת שנמסים לתוך חוסר הסובלנות של ההווה והשינויים המהירים שהוא כופה מצטרף הטעם המתוק של "סינמה פרדיסו" המתגבר עם הקסם הנפלא של הסצנה האחרונה – כשטוטו זוכה לראות, במקובץ את כל הנשיקות בקטעי הסרטים שהיו אסורים עליו ועל העיירה שלו בנעוריו חורכות במקובץ את המסך. מתנת החיים של המנטור שלו אלפרדו, פרץ של נוסטלגיה, געגועים, אהבה וצורך לשמר את הרגעים שנזקרו לבויידעם של ההכרה אך גם משם הם ממשיכים לנצנץ, להתקיים ולהפרות את ההווה.
הזמן גם הוא חלק מהמצע עליו מניחה קוואסה את הסרט, כאמור גם באיסוף שלוש הדמויות הראשיות שלה בסרט, גם בחזרה שלה אל הטבע ועצי הדובדבן המלווים את הסרט כל הזמן, מפריחתם המהממת, הלבנה, דרך הירוק של העצים המלבלבים ועד השלכת בסתיו הגשום. הזמן הוא גם חלק מכלי המשחק הפיסיים שלה, בדרך שבה היא מתנהלת ומנהלת את העלילה באיטיות לעיתים מוגזמת, באורך רוח שלרגעים אינו נהיר לצופה מערבי. אחרי הכל חלק מהתמונה שמתגלה לנו הוא גם אבחנות תרבותיות, אסתטיות, מנטאליות ואתניות של היפאנים, אבחנות המערבות עדינות , התחשבות וכבוד הדדי קיצוני עם רגעים של אכזריות אישית וחברתית. תכונות אותן גילינו כבר בעבודותיהם של יוצרים יפאנים אחרים מקורס אווה ועד קיטאנו.
נעמי קוואסה מציעה סרט מופנם, איטי, מאופק מאוד מפורט שיוציאכם אבירי בישול בטעמים של מסרים אנושיים, חברתיים, רגשניים – עם מילה או שתיים גם על גוויעתם של המייסטרים וחילופי העונות של טבע ואדם והיא מציעה סרט יפה, למי שעיתותיו בידיו.
"אן" 9 בסולם אורשר.