דמיאן שאזל הבמאי וסטיבן ספילברג המפיק הם ללא ספק ובאופן מוכח אנשים רציניים שהשקיעו הרבה מאמץ אישי, מחשבה וממון בסרט המרתק הזה ולא בכדי קראו לו "FIRST MAN " המיתרגם לעברית כ"אדם ראשון". מפיצי הסרט בארץ, בקלות ראש חסרת אחריות (וזה קורה למפיצי הסרטים בארץ לא בפעם הראשונה) החליטו על "האדם הראשון". לכאורה ניואנס קטן וקל חשיבות, ה' הידיעה בסך הכל – אבל נדמה לי, טרחן שכמוני, שיש בהחלטה של ספילברג-שאזל יותר מגחמה סתמית שצריך היה לכבד.
תוספת ה' הידיעה לפני שם עצם הופכת אותו למיודע, למובחן, לייחודי מעצמים אחרים הדומים לו. גריעתו מעניקה לו משמעות כללית יותר, במקרה שלנו "אדם" הוא כל אדם ו"האדם" הוא דמות ספציפית עליה אנחנו מצביעים. כמובן כשמדברים על "אדם" המשמעות מורכבת הרבה יותר מכל דיבור על כל שם עצם אחר שהוא, משום הפרושים התנ"כיים והתאוריות הבלשניות תיאולוגיות המלווים את הפסוקים מ"ספר הספרים". ולפני שאנחנו גולשים בביקורת קולנועית לדיון בלשני רק נאמר שהבחירה המודעת בשם המקורי מתקשרת גם לפלפולים שעיקרם תקלות בתקשורת ששיגרה מהירח המרוחק באופן לא ברור את המשפט המוכר כל כך של ניל ארמסטרונג "זהו צעד קטן לְאדם, צעד גדול לאנושות".
המשפט, במקורו "That's one small step for [a] man, one giant leap for mankind " וחסרונה (או לא) של ה a משנה את המשמעות שלו . השאלה היא האם ארמסטרונג דיבר על עצמו בלבד או על כל אחיו בני האדם באופן כללי, שהרי אז היתה המילה צריכה להיכתב ולהישמע men. בקיצור – עיניין לדון בו. כך או כך, הרגעים הקסומים הללו שבהם הטביעו סוליות מגפיו של האסטרונאוט הראשון שהלך על הירח את תבניתם בקרקע הלבנה המאובקת ציינו בריאה מחודשת של אדם ביקום לא מוכר, ממש כמו האדם הראשון לאחר המעשה האלוהי בפרק א' בתנ"כ. בשני המקרים אדם ראשון, בינתיים לבדו אל מול פלנטה חדשה בשבילו, לא מוכרת ולא נחקרת עדיין.
הפער הזה בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, בין המקרה הפרטי של האסטרונאוט ארמסטרונג לבין הסיפור הגדול של אמריקה ונאס"א שממקם את היחיד בתוך מערכת ענקית של התיחסויות טכניות, חברתיות ובמרכזו של מאבק בין גושי הוא למעשה הסיפור של הסרט ומתוכו בוחר שאזל להניע את הסיפור שלו. מה שכל כך יפה כאן ומעצים את ההישג היא היכולת של הבמאי לעצב ויזואלית את הסרט באופן נכון ומתאים כל כך להחלטות העלילתיות-נראטיביות שלו. וכך הסרט המדבר על גודלו העצום של החלל מתרכז בעיקר בקלוז אפ של האיש הבודד שנע בתוכו בקפסולה קטנה, חסרת משמעות פיסית. גרגר קיומי זעיר.
מי מכיר או זוכר היום את יוג'ין סרנן מלבד העובדים של נאס"א שחולפים על פי הקיר שעליו תצלומי האסטרונאוטים האמריקאים ואולי עוד כמה משוגעי תעופה חובבי טריוויה. זה האיש האחרון, בינתיים שהלך על הירח במשימה האחרונה של אפולו 17 והסתובב שם שלושה ימים וכמעט שלוש שעות. אפילו זכרונו של מי שהיה עם ארמסטרונג על הירח באותה משימה ושימש מספר 2 שלו, באז אולדרין היטשטש מאז. אבל את ארמסטרונג, מקום ראשון זוכרים, בייחוד מי שגדל בימים הנפלאים ונוראי ההוד של שנות השישים והשבעים של המאה שעברה. עבור אלה, ואני אחד מהם, הסרט הוא פצצת מצרר של נוסטלגיה שתורמת בוודאי להשפעה שיש לו על הצופים בני דורי.
בדרמה שהתרחשה ב 21 ביולי 1969 בשיאו של מסעה של אפולו 11 לירח וארכה כשעתיים וחצי בלבד היה ארמסטרונג גיבור התבל כולה. לרובה של האנושות שצפתה בנחיתה בשידור חי היה הגיבור טוב ולחלקה (בעיקר בארצות שהיו נתונות תחת משא הפטיש והמגל והיו צבועות אדום) הנבל ומכאן ברורה ההחלטה של ספילברג-שאזל להחזיק בעקבו בהכנת ושיגורו לעולם של הסרט העוסק בסיפורו. המטרה ברורה וייחודית, מה שהופך את הסרט למיוחד כל כך זאת היא הדרך שבה הולך הסיפור של האיש. First Man .
שאזל בוחר להימנע מהצגת סיפור חייו כולו ומציג לנו רק כמה פרקים משמעותיים לסיפור המדלגים בקלילות על פני פרקי זמן די נרחבים. זה מתחיל בסצנה מקפיאה ונפלאה המצולמת כולה מנקודת המבט של טייס ניסוי על ה 15-X שהיה המטוס המהיר בעולם וזה שהגביע עוף ונשק באטמוספרה. זה קורה ברגעים של תקלה טכנית שעלולה להביא להתרסקות, המשתפת את הקהל בלי הסברים מיותרים ביכולות המופלאות של מי שצריך להיחלץ מהצרה ולהנחית את כלי הטייס הפראי. והכל בעדות מגוף ראשון ישר בעיניים ובאוזניים של כל צופה וצופה. וזה עובר להתחככות מהירה, בצילומי תקריב להכרות ראשונית עם האיש שהצליח להנחית את המטוס בשלום ועכשיו הוא מתחיל את הקריירה שלו ואת אימוניו במאמץ הלאומי האמריקאי לרדוף ולהביס את הרוסים. אלה כבר הקדימו והיו בחלל. שאזל מחדיר אותנו, לאט לאט – יש לו כשעתיים וחצי לשם כך, אל תוך אישיותו הסגורה והסגפנית של ארמסטרונג שניתכה כבר מתחילת הסרט לתוך הטרגדיה של מות בתו הקטנה קרן עליה לא הצליח להתגבר עד ימיו האחרונים. הסרט עוקב אחריו בעבודה שבה הוא נלחם על מקומו ומנסה להוכיח שהוא באמת הטוב ביותר ובבית, מקום מלכותה של אשתו ג'אנט שהולכת אחריו, ומגדלת את ילדיהם ונשארת מאחור כשהוא יוצא למסעותיו המסוכנים בחלל.
ארמסטרונג של שאזל הוא לא רק ראשון, הוא גם בודד. כך בקשיים המרובים שלו ביצירת קשר עמוק ולקשירת חברות בקרב האסטרונאוטים האחרים שחלקם נעלמים מחייו בעקבות תאונות קטלניות. שניים בתאונת מטוס ושלושה בשריפה בתא הפיקוד בניסוי כלים לקראת טיסת אפולו 1. כך ברגעים שבהם הוא ארוז בתא זעיר של ג'מיני, לבדו אל מול היקום הענק הפרוש מסביבו, וכך הוא גם ביחסים עם אשתו ובחיי נישואיהם. ארמסטרונג הוא מחצב קשה, ייחודי, מעורר גאווה, לא הזדהות.
אל מול הכניסה לנקבוביות העור והנפש של הגיבור מציג שאזל את העובדות ההיסטוריות. מחד – המטרה ששורטטה ע"י הנשיא קנדי בנאומו בקונגרס ב 1961 "להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום" ומאידך את ההתנגדות של רבים בחברה האמריקאית שמחו על בזבוז המיליונים על תוכניות שאפתניות שלא תורמות דבר לאדם הפשוט, כדברי הראפר השחור גיל סקוט הרון "איך יכול להיות שאין לי כסף כאן, מממ.. כשיש לבנים על הירח ?" וכמובן גם תזכורות תיעודיות מהתחרות ממול, מאחורי מסך הברזל, כל אלה מוסיפים אמינות וכוח נוסטלגי לסרט כולו.
ריאן גוסלינג במפגש מרשים שני עם שאזל ("לה לה לנד") מצליח לשוות לדמותו של ארמסטרונג גוון מרוחק, מופנם, לעיתים אפילו אנטיפתי הרחוק מהפתוס המלווה בדרך כלל סרטים על גיבורים היסטוריים עממים כאלה. השניים מעצבים בשיתוף פעולה דמות מאופקת מאוד השואבת אליה רגשות כמו חור שחור ומשחררת אותן, קמעה קמעה רק ברגעי שיא – מותה של בתו, המפגש עם החלל החיצון והרגע הדומע על הירח. את הקוטב הרגשי בונה בהצלחה רבה קלר פוי בתפקיד ג'אנט, האשה שנשארת מאחור אבל נושאת בעוצמה רבה את הקשיים הכרוכים בחיים לצידו ובשביל ארמסטרונג. הדמויות הנוספות מרחפות בשוליים – חבריו האסטרונאוטים שחולפים ברובם על המסך כמו אור השמש הנדיר בחלל ג'ייסון קלארק, קורי סטול, כריסטופר אבוט ולוקאס האס והבוסים ששולחים אותם למשימות קייל צ'נדלר ושירן הינדס.
ומלבד הניצוח של שאזל על הסימפוניה הקולנועית הזאת, תסריט נבון ואחראי של ג'וש זינגר על פי ספרו של ג'יימס האנסן, עבודת צילום מרשימה, במתח שבין החלל הענק והעזרים הטכניים של נאס"א עם הפטריוטיזם הנפוח לבין התקריבים הרוטטים של רגעים אינטימיים שמביא הנה לינוס סנדגרן, עריכה חכמה של טום קרוס ומוסיקה אפקטיבית של ג'סטין הורביץ המצטרפת לניהול פס קול מרשים, הופכים את 141 דקות הסרט לחוויה שממשיכה לסובב את הצופה, כמו חללית אפולו את הירח גם אחרי שנגמר הסרט.
"האדם הראשון" – 9 בסולם אורשר
First Man