הבה נבחן לרגע את מהותו של הסוף הטוב המעטר את סיומם של סרטים ואם תשאלו אותי – זאת בסך הכל מזימה קפיטליסטית. נכון שזה התחיל אצל הדרמות ביוון העתיקה עם ה"דאוס אקס מאכינה" – האל מן המכונה שפתר לקומדיות ולטרגדיות שרצו בכך צרות עם עלילות שנתקעו במבוי סתום וצריך היה לנתב אותן, באופן לא הגיוני לסיום של התרוממות נפשית. זה קרה בבכחנליות היין ההמוניות והפופולוס, העם דרש קתרזיס ושכרון חושים.
בפעם הראשונה שאני זוכר את זה בקולנוע, בראינוע בעצם זה קרה בסרטו האקספרסיוניסטי הנפלא של פרידריך וילהלם מורנאו הגרמני מ 1925 "הצחוק האחרון" (האדם האחרון"). שם, לקראת סופו של הסרט מוליך מורנאו את אמיל יאנינגס שוער המלון הזקן לסיים את חייו בחדר השרותים החשוך שבור לב, ורגע לפני שזה קורה מופיעה מודעה על המסך ובה מובהר לנו ש"הבמאי חמל על הגיבור ושינה את גורלו". במקום למות דחוי ובודד הוא הופך באורח פלא להיות יורשו של מיליונר שכתב בצוואה שלו שמי שיהיה לידו כשהוא יחזיר נשמתו לאלוהיו, יזכה בכל כספו. וזה קרה, כמובן בשרותי המלון… ברור שמורנאו התכוון לפתרון ביקורתי, ציני וסרקסטי. הוא לא עשה את זה כביטוי לטוב לב פופוליסטי.
מטרתו של הסוף הטוב, שקר מוסכם היא להביא לשיא את האסקפיזם של צופי הקולנוע המחפשים את המסגרת המגוננת של סיפורי העולם המקביל שנפרש בפניהם. עולם שבו הכל מסתדר, שיש מי ששומר על הגיבורים והגיבורות, שיש בו סדר וצדק, שמגשים את רצונות הגיבורים ההופכים להיות רצונות הקהל. כל מה שלא קורה בחיים האפורים, הקשים, הלאים יקרה בעלילות אלה של הקולנוע. שם הכל גדול יותר, הכל יפה יותר, הכל מפואר יותר – כך זה מסופר, כך זה מצולם וכך זה נערך. כל הטריקים של השפה הקולנועית מתייצבים כדי להניח את הבלוף המצודד לפני העיניים הכלות של הצופים. השקר הגדול הוא בהבטחה מלאת הצביעות שרומזת שאם יתמלאו כל התנאים יוכלו גם הצופים לזכות ולגעת באושר. קוראים לזה גם החלום האמריקאי שצריך לפחות שלושה תנאים כדי להתקיים – כשרון, התמדה והעיקר, מזל. הסיכוי שזה יקרה לג'ון דו האלמוני הוא כסיכוי לזכות בפיס. אבל האשליה היא לכולם.
הסוף הטוב מוכר קתרזיס, הרגשה נפלאה של מימוש עצמי, דרך מימוש הגיבור, ששולח את הצופה הביתה מסופק וחסר דרישות. אם הכל הסתדר, לא שואלים שאלות קשות על פתלתלות העלילה וקשיי הדרך, לא בוחנים חלילה את החיים האמיתיים מחוץ לאולם. זה מביא שקט תעשייתי וזה, בעיקר ממכר. זה בדיוק החומר המוזרק לווריד שיחזיר את הצופה פעם נוספת לקולנוע כדי לדרוש עוד מאותו חומר. ומה צריכה תעשית הקולנוע המתקיימת על צריכה ושקט תעשייתי יותר מזה ? ולכן, ידיים של בעלי ממון וזבני אשליות וטובין מחזיקות ידיים לחיבוק משכר אחד.
כל זה מסביר, אולי, את המתיקות הדביקה של סופו של הפרק האחרון ב"החיים האלה", סרטו החדש של דן פוגלמן ומטביעה בעצם את כל ההערכה למה שקרה קודם. אלה הרגעים בהם מתאחה העלילה המתפרשת בין שני צידיו של האוקיאנוס האטלנטי ומתמתחת על פני שלושה דורות, ומגיעה לנקודת האל חזור של מוסר ההשכל והמסקנות. משפטים כמו זה שנשמעים בפס הקול מפיה של הנכדה-המספרת, שהיתה עד עכשיו אנונימית, כמו "החיים קשים ולעיתים מורידים אותך על ברכיך, אבל אתה מזדקף וממשיך ללכת משום שאינך יודע מתי האושר יפציע מתוך האפר…" נשמעים כאן בחלחלה. מה שהיה מותר, כבר אז במגבלות, לסקארלט אוהרה למלמל בתקווה בסוף האפוס השמאלצי והנפלא "חלף עם הרוח" על רקע שקיעה לוהטת לפני כמעט 80 שנה, היום נשמע שמאלצי ורע בערב הקראה בהשקת ספר חדש. ולמי שמתיקות יתר מעוררת בו את תופעות הלואי של סכרת כמו בלבול, רעד, הזעה וחולשה, טשטוש, איבוד הכרה, התקף אפליפטי, זה יכול להרוס ממש את הסרט כולו, שהוא בסך הכל די מלבב ומצודד.
דרך אחת להסתכל על הסרט הארוך, כשעתיים היא בביטול, כך עשו לא מעט מבקרים. זאת בסך הכל טלנובלה מפותלת וטעונה בדציבלים של רגש המערבת שחוק בדמע, חיוך בכאב, אהבה בשנאה ורצונות של הדמויות להתנגח ולהתערבל זאת בזאת וזאת נגד זאת. ואם נבדוק את המהלך העלילתי של הסיפור, אולי יש אמת בטענה זאת. אבל לא לשכוח שטלנובלה היא הבת המאומצת של המלודרמה, קן תפילות הרגש, ולא כל טלנובלה היא מעשה טלוויזיוני נחות מתוצרת ארגנטינה או בראזיל ויסלחו לי המכורים. גם אלמודובר עושה טלנובלות, לא אחת ולא חמש וכמה נפלאות הן האגדות המתפתלות שלו והדמויות התוססות בהן.
אפשרות אחרת, אולי מעניינת יותר היא להתבונן בסרט דרך האמצעים להכנת יצירה קולנועית, אולי כל סיפור שהוא. זהו מאבק של פרספקטיבות, של עמדות המספר שאליהן מתדפק הסרט של פוגלמן. מי הוא אדונה של העלילה – האם הגיבור, האם זה שעומד מולו, האם הסיפור מגיע אלינו ממקור אובייקטיבי כביכול ? האם הגורל מכתיב את התנהלותן של הדמויות ואולי האחת את מהלכיה של השניה ? וכך גם מיהו הנבל ומיהו הגיבור, מי המיטיב ומי זה שחוסם את הדרך ? השאלות הללו, שנשאלות גם במהלכו של הסרט מנסות לחשוף בדרכן את תהליך היצירה ולהסביר את השבריריות של המבנה הקולנועי העלילתי ובהן משתעשע פוגלמן במהלך הסרט, לדיון מאוחר אצל הצופה המעוניין.
אבל, וכאן אנחנו חוזרים אל אותו ה"אל" שיצא מהמכונה כדי להניח אותנו מסופקים עם האושר והעושר של הגיבורים, האל הוא בעצם הגורל. זה שמניע את הסיפור במקרה הזה מניו יורק של שנות השבעים לניו יורק של שנות התשעים ומשם לספרד וחוזר חלילה לניו יורק של היום. אבל הגורל הזה, פרי רוחו של האדם, כאן של דן פוגלמן התסריטאי והבמאי והנה שוב אנחנו חוזרים לעמוד על קרקע יציבה. לא כוחות מטפיסיים לא מסתוריים ברורים אלא כושר לספר, לעניין, לרתק.
והנה מגיע בדרך כלל הפרק שבו מתאר המבקר לקוראיו את מהלך העלילה, אבל במקרה הזה של הסרט, המפתיע מאוד במעברים שלו, כניסה לעומקו של סיפור יהיה מן הסתם ספויילר מיותר. נספר רק כי הסרט מחולק לחמישה פרקים המתרחשים בזמנים שונים, המתארים את התאהבותם באוניברסיטה באמריקה של וויל ואבי על רקע שיריו של בוב דילן, את הולדת בתם שנקראת, כמובן דילן, את התבגרותה הזועמת בבית סבה, את מערכת הרומן של חבייר ואיזבל בספרד, הולדת בנם, מעמדו של בעל חוות הזיתים העשיר שבה חי ועובד חבייר המתקרב מאוד לזוג, החוויה הקשה שעובר הילד, והנסיבות שמביאות אותו לבסוף לניו יורק. וכמובן האירועים המובילים את השניים הלאה מכאן והלאה, עד סופו המתוק מידי של הסיפור.
פוגלמן מצליח, בעזרת מעקב נכון אחרי הסיפור, מבנה לא שיגרתי גם במסגרת שהיא כל כך מוכרת ומשופשפת, טקסטים מהוקצעים ובעיקר עם צוות נפלא של שחקנים לשאת אותנו בקלילות לאורך נפתולי העלילה וזינוקיה המפתיעים. הדקות הראשונות של הסרט מהפנטות, למרות שהן רק טריק המשחק ברגשותינו, אבל כבר מכאן נוכל להתכוון נכון למטרותיו המבניות והנראטיביות שיתפרסו בהמשך הסרט. אוסקר אייזק ואוליביה ווילד, סרג'יו פריס מנצ'אטה ולאיה קוסטה עם אנטוניו באנדרס כמשולש הספרדי, מנדי פטנקין וג'ין סמארט כסבא וסבתה, אנט בנינג כפסיכיאטרית והצעירים אוליביה קוק ואלכס מונייר בונים ביכולת, חן וכשרון את הדמויות וממלאים אותן בתוכן ובאמינות, בלי טיפה של הגזמה או חריקה מיותרת.
"החיים האלה" הוא סרטו השני באורך מלא של פוגלמן, בדרך כלל תסריטאי ומפיק בעיקר של סדרות טלוויזיה ("החיים עצמם" ). וכמו ב"דני קולינס" שלו עם אל פצ'ינו בתפקיד זמר רוק מזדקן משנות ה 70 שקיבל מכתב מג'ון לנון, עובדה המשנה את חייו, גם כאן נמס סיפור סימפטי לסוף מבעבע מתיקות עבה מידי. אבל למדתי כבר לפני שנים רבות בהן אני מלווה את הבלוף הקרוי "סוף טוב", לבדוק סרט למרות רגעיו האחרונים. וככזה, "החיים האלה" הוא בהחלט ראוי.
"החיים האלה" – 8 בסולם אורשר
Life Itself
https://www.youtube.com/watch?v=6xLWXK3OVnA