גם הדברים הטובים, כאשר הם מגיעים בכמויות גדולות מידי יכולים לקבל טעם תפל. והטעם מתגבר כאשר חלק לא קטן, לפחות חצי מהכמות היא של חומרים פחות טובים, נחותי איכות. כן, זאת ההרגשה יום לפני סיום פסטיבל קאן במהדורתו ה 71 ולאחר צפיה קטלוגית בארבעים סרטים לערך, אסופה שכונסה עם טעם פוליטי ברור ע"י המארגנים. עת הסיכומים עוד תגיע, עכשיו, עם גוויעתו של עוד פסטיבל נשאר לנו יום של הקרנות לפנינו.
בינתיים אנחנו מתבשרים כבר עכשיו שסיכוייו של הסרט הקוריאני שהוקרן בבכורה עולמית אמש ולעיתונאים הבוקר, "BURNING" של לי צ'אנג דונג גברו באופן משמעותי כשנייר הלקמוס של טבלת המבקרים בעיתון "סקרין" כאן הזניקה אותו למקום הראשון בניקוד גבוה במיוחד, הגבוה ביותר בהסטוריה של טבלה זאת. האחריות להתגשמות הטוטו הזה אינה מובטחת, אבל שמועות כאלה מתפשטות מהר ועם חבר שופטים באוזניים כרויות תוצאות כאלה יכולות רק לעזור.
"BURNING" הוא סרט ענוג ברובו שסופו נמהר העוקב אחרי סאגת האהבה של צעיר קוריאני, סופר בפוטנציה לצעירה חמודה שלומדת פנטומימה. הם נולדו באותו כפר בשולי סיאול, היא טוענת שהוא לעג לה בילדותם וקרא לה מכוערת אבל הציל אותה מנפילה לבאר המים ועכשיו בבגרותם ואחרי שנים שלא ראו זה את זאת הם נפגשים בפתחה של חנות בעיר. הצעירה, האמי מבקשת מהבחור יונגצו שישמור בשבילה על החתול בדירתה, משום שהיא מתכננת נסיעה לאפריקה כדי לבדוק את מקורות המודעות האקסטטית. כשהיא חוזרת משם היא מלווה ע"י בן, גבר בוגר יותר ומצודד, עשיר ובעל אמצעים שהופך לחברה לחיים. יונגצו מלווה את הרומן המתפתח מולו בעיניים כלות, ושוקע בהתאהבות בהאמי יותר ויותר. העלילה מקבלת תפנית של מתח לאחר שבן מגלה ליונגצו על תחביבו לשרוף חממות ולאחר שהאמי נעלמת לפתע.
לי בונה את הסיפור שלו באיטיות די פלגמטית אמנם, אבל הסרט מחלחל כך לאיטו גם לעצמות של הצופים. העדינות בטיפול בעלילה, חיותן של הדמויות, הקפיצות החוזרות ונשנות מהעולם הכפרי לעירוני, מסביבה צנועה ופשוטה למעוצבת ומסודרת והטיפול הנכון בקצבו של הסרט הביא ללי את הנקודות שלו ואולי גם ענף של דקל מתכתי בטקס הסיום.
העדינות היא מעבר לסרטים של מטאו גרונה האיטלקי שהביא לנו בעבר את "גומורה", "ריאליטי" ו"אגדת האגדות" שלא הוקרן בארץ. הקולנוע שלו הוא וולגארי, רב מחץ, אלים, טבול בביקורת חברתית ומתרכז במעמדות הנמוכים של החברה האיטלקית, בעיקר באלה הנושקים במאפיה שם. לקאן השנה הוא מביא את "DOGMAN", סיפור נקמה בעריצות שיכול להיות גם משל פוליטי על דיקטטורים שמנצלים את כוחם אל מול החלשים מהם.
זהו סיפורו של מרצ'לו, עכבר אנושי זעיר קומה שיש לו מספרת כלבים בחור נידח ליד השום מקום העלוב, בין העיר לטבע. בין חפיפה לתספורת הוא גם דוחף פה ושם סמים לחברים שלו ועוזר, לעיתים בעל כורחו לגברתנים מהסביבה במעשי השוד שלהם. זהו גם הסיפור של סימונה, גולית מקומי, בריון מגודל מאוד ומהיר אגרוף המטרטר את השכונה כולה בהתנהגות אלימה וחסרת התחשבות, כשהוא משיג כל מה שהוא רוצה בכוח הזרועות השריריות והארוכות והפיוז הקצר.
מרצ'לו הכנוע הוא חברו באין ברירה של סימונה ונאנק תחת עולה של חברות בכוח זאת, חברות שתבוא למבחן אמיתי כאשר תועמד בפני מרצ'לו הברירה לשאת בעונשו של סימונה על שוד שביצע בחנות שכנה או להלשין עליו. ההחלטה שלו תקבע את היחס השונה של האיש הקטן והמוכה אל חברו הגדול והחזק ממנו. גרונה מציע דרמה אישית חריפה, אלימה, ניאו ריאליסטית בויזואליה שלה, סיפור של נקמת הנאנקים שהיא אכזרית וקשה מכל נקמה. הוא עושה זאת בעזרת שורה של שחקנים חד פעמיים שמצליחים לחצוב את המסך בנוכחותם הריאליסטית. וגם אהבה לכלבים יש כאן, טיפת חום בסרט שכולו מאבק לנשימה אחת של אושר.
סיפורה של וויטני יוסטון, מהגדולות שבזמרות הנשמה האמריקאיות מגיע אף הוא לקאן, במסגרת החוץ תחרותית. הטרגדיה של יוסטון, ילדותה בצל אמה הזמרת, התבגרות בחוג משפחות אומנות שונות עם שני אחיה, ההסתלקות מהבית, גילוי הכשרון הנדיר שלה ועלייתה המטאורית, ההצלחות כזמרת ואח"כ גם כשחקנית, חיי האהבה שלה ואח"כ הנישואין והולדת הבת ולבסוף הנפילה הקשה לסמים ולקריירה שהחלה לצלוע בשל כך – כל אלה מכונסים כנהוג בסרטים כאלה ב"WHITNEY" תיעודו של קווין מקדונאלד.
הסרט צפוי, די שגרתי אם כי לא נטול שיאים ריגשיים לעיתים, פגישה בכישרון ענק שהרס את עצמו במו ידיו. "דמות שאלוהים הניח עליה את ידיו" כפי שאומרות היא ואמה, אמנית בחסד שנגעה בפסגת העולם, שהתה שם שנים אחרות והידרדרה אל מוות מוקדם מידי וסתמי באמבטיה במלון בלוס אנג'לס. אתה יושב, מזמזם את השירים המוכרים – בייחוד זה שעשה אותה כוכבת-על מתוך "שומר הראש" עם קווין קוסטנר וחושב כמה חבל. כמה מיותר. כמה צפוי.