סוף השבוע הראשון שהוא בדרך כללל סמן של עומס בתורים לאולמות הקולנוע ובתוך האולמות עצמם מתנפל על הפסטיבל כדי לעורר אותו מעט לחיים. לפחות בכל המדובר בנוכחות של עיתונאים ואנשי מקצוע כאן. הרוחות המנשבות מהטיילת לרחובות הצרים לוחשות, בשקט בנתיים שאולי הימים הטובים של הפסטיבל, ושל הקולנוע בכלל כבר מאחורינו ומה שהיה הוא בהחלט לא מה שיהיה. בייחוד אם המדיניות של העדפות הסרטים מטעם מנהל הפסטיבל הנוכחי תמשיך בכיוון של בחירות תמוהות ושיקולים שאינם מקצועיים טהורים דוקא. בהקרנות של ה"מבט מסויים" הפתוחות לקהל, להקות של בני נוער וקהל אדום משיזוף יתר על חוף הים ממלאים את החוסרים העצובים של אנשי מקצוע ולפחות מציעים הבטחה למחזור רענן יותר של קהל.
אחת הטענות שהופנו למארגנים עסקה בייצוג החסר של במאיות נשים בתחרות ובמסגרות השונות והעובדה שקיית בלאנשט עומדת השנה בראש חבר השופטים בתחרות "דקל הזהב", לא עזרה להקטין את גובה הלהבות של הלהט הפמיניסטי. אבל אולי כפיצוי ניתן לציין את הכמות הברורה של סרטים על נשים המוקרנים בפסטיבל והיום, כמשל, נפתח ונסגר בשניים כאלה, עם סימני קריאה בולטים. השמש של הבשורה זרחה, כמובן מהמזרח. של אירופה ושל אסיה.
את הבמאי הפולני פאוול פאווליקובסקי הכרנו להערצה בלתי מסוייגת ב 2014 עם סרטו הקודם "אידה" שהחזיר אותנו בשחור לבן, במסגרת של תמונה מרובעת בסגנון השנים הראשונות של הקולנוע לשנות השישים בפולין ולדיון בזוית ייחודית מאוד בזכרון השואה שרודף את האומה הפולנית עד היום. ויוכיחו החוקים שעוברים היום בפרלמנט שם. שני סרטים קודמים שלו שצולמו באנגליה ובצרפת זכו ליחס הרבה פחות אוהד, אבל "אידה" הניח אותו גבוה בשמיים של הקולנוע הפולני בפרט והעולמי בכלל. הסרט זכה בפרסים רבים ובתהילת ביקורות בכל מקום בו הוצג והקהל הגיב בהתאם. לקאן הוא מגיע השנה עם סרט נפלא נוסף שעוסק גם הוא בטראומה פולנית אחרת, של שנות השלטון הקומוניסטי כבד היד וחסר האנושיות וגם כאן הוא הופך כמה מאבני הדרך כדי למצוא מתחתם את הרמשים לוחשי הארס שהמיתו, לפחות את היצירתיות ורוח החופש. גם כאן הוא מעמיד אשה במרכז ההתרחשויות כמי שמניעה את הסיפור כולו.
הסרט "מלחמה קרה" ("ZIMNA WOJNA") מתרחש בשנות החמישים והשישים בפולין, ברלין, יוגוסלביה ופריס ופורש מלודרמה בסגנון הקלאסי שכולה סיפור אהבה שנבלם ע"י עריצותו של משטר ומצב. אלה המפרידים בין שני אוהבים שמניידים את מערכת היחסים המתפרקת ומתחברת מחדש בין מזרח ומערב, בין גבולות ואידאולוגיות, בין רצונות וצרכים ומציאות שמתעתעת בהם כל הזמן. הימים הם הימים הקודרים של תחילת שנות החמישים כשקבוצת מוסיקאים יוצאת לחקור את הזמר העממי הפולני לאורכה של המדינה הקומוניסטית כדי להקים להקת ייצוג שתפיץ את התרבות הפולנית במזרח אירופה ואולי גם במערבה. עיניין של תעמולה. ויקטור הוא האחראי על הצד המוסיקאלי ואירנה על הכוריאוגרפיה. השניים אוספים נערים ונערות מוכשרים מפולין, מרכזים אותם במחנה אימון כדי לבחור את הטובים שבהם. זולה היא צעירה פשוטה ויצרית שנאשמה בנסיון לרצוח את אביה ומחליטה לנצל את ההזדמנות כדי לשנות את חייה. היא מושכת את תשומת הלב של שני האחראים והופכת מהר מאוד גם לכוכבת של הקבוצה. הרומן האסור שלה עם ויקטור המבוגר ממנה המוקסם מאופיה המרדני ומכשרונה לא מאחר להתפתח והשניים מקיימים אותו במסתור.
הלהקה המפוקחת היטב ע"י השלטונות זוכה להצלחה ומוזמנת להופעות גם מחוץ לפולין וכשהיא מגיעה לברלין מחליטים השניים לנצל את ההזדמנות ולערוק למערב. ברגע האחרון מחליטה זולה להשאר בלהקה המרעיפה עליה כל טוב וויקטור עובר לגור בפריס כדי לפתח שם קרייה של מלחין, מנצח ונגן ג'אז. הקשר נפרם ונרקם במהלך השנים, הם נפגשים ביוגוסלביה הקומוניסטית והוא מסולק משם ע"י אנשי המשטרה החשאית, היא מגיעה איליו לפריז, מצליחה להוציא אלבום אבל חוזרת לפולין, והוא המאוהב נוסע אליה, נתפס ונשלח למאסר כעריק. האיסורים, הגלות, הפרידות, והמטענים הפוליטיים והחברתיים שעומדים עליהם להפרידם לא יכולים לאהבה והיא, בסופו של דבר מנצחת, אפילו שהניצחון טבול בטראגי ובדרמטי.
פאווליקובסקי בונה סיפור סגור, מהודק וחונק, לא מפחד להשאיל רגעים מכמה סרטים מהקולנוע ההוליוודי הקלאסי (היצ'קוק למשל זוכה כאן לכמה איזכורים ברורים) והמבנה המלודרמטי המתפתח לאורכו של הסרט מציע גם הוא הומאז' לגדולות שביצירות של הז'אנר – "קזבלנקה" עולה מיד כאסוציאציה מתבקשת. הוא מפעיל נהדר את השחקנים שלו באוירה החונקת, בלי סנטימנטליות רבה מידי, מה שמותיר את הסצנה האחרונה כזכרון מתיק נשימה כמעט. וכמובן, כמו שנדרש מסרט העוסק במוסיקה ובפולקלור, המון שירים, חלקם מוכרים מאוד גם מהרפרטואר הישראלי ("רינה, אני אוהב את השמיים" למשל) מאפשרים זמזום חרישי המלווה את פס הקול של הסרט. "מלחמה קרה" הוא אחד השיאים, עד עתה של הפסטיבל ומחזיר את גאוות הקולנוע הפולני שמוכיח שיש יורשים לגאונים שצמחו בו כמו סקולימובסקי, פולנסקי וקישלובסקי. עם במאים כמו פאווליקובסקי, כאמור "פולין עדיין לא אבודה", כמילות ההמנון שלה.
קצת יותר מזרחה, מסין מגיע הסרט "ASH IS PUREST WHITE" (לא מוכן להסתכן בתרגום), סרטו הארוך בן השעתיים וחצי של זיאה זאנג-קה וגם הוא סרט המתרכז בעיקר בדמותה של אשה חזקה ועוקב אחריה לאורכן של כעשר שנים, לפחות. זיאה הוא אחד הבמאים הבולטים של הדור השישי בקולנוע הסיני ומאחוריו שורה ארוכה של סרטים שחלקם נחשב עדיין לסרטי מחתרת. להכרה המימסדית הוא זכה רק בסרטו הרביעי אולם את נקודות שלו הוא אוסף בפסטיבלים הגדולים בעולם.
בסרט הארוך שלו שהוקרן הערב בתחרות הוא מספר את סיפורה של קיאו שהיתה נערת חיקו של בין הגנגסטר ומנהיג אחוות אחים בעיירת כורים קטנה באיזור שנחאי ובעקבות נסיון חיסול שלו הסתבכה כשהגנה עליו וירתה באויר באקדח לא חוקי. היא נשפטה ונשלחה לבית הסוהר לחמש שנים. כשיצאה הסתבר לה שהיא לבדה, הגבר מצא מאהבת חדשה ובמסעה במעבורת הביתה נגנבו כל כספה ותעודת הזהות שלה. הסרט עוקב אחרי חייה לפני ואחרי המאסר, שתי תקופות חיים, עם הצורך לאסוף לבדה את פיסות עולמה השבור ולבנות אותו מחדש ביכולת, חוכמה ותושיה שהיא מגלה.
זיאה חושף בפנינו את הדואליות בהוויה של סין המודרנית יותר המנסה לבנות ולהבנות, אבל עדיין אכולת פשע ופרוטקציה ושחיתות ועושק של עובדי כפיים. זוהי סין של פרוייקטים ענקיים כמו בנית סכר ותחנת כוח ענקית, איצטדיונים מפוארים לקראת האולימפיאדה, אבל גם סין של המנהגים העתיקים של שבטיות ומשפחה, טיפול בהורים הזקנים ואחריות שיתופית, שיכונים חדשים ווילות מפוארות לצד חורבות שאינן ראויות יותר למגורי אדם. למרות אורכו יוצא הדופן בנתיים בין סרטי התחרות, נדמה שגם פרק הזמן המוגזם הזה לא הספיק לזיאה כדי להניח נראטיב סדור ומפורט והסרט סובל מכמה קפיצות בעלילה שנראות יותר כמו גזירה החוצה של סצנות בהחלטות שרירותיות מפאת אורך זמן מאשר החלטות אומנותיות שנעשו מראש. מבלבל.
ואם רציתם לראות בעיניים את ההמולה בקאן, להלן תעוד של רגע מהמתרחש אל מול פתחי האולמות המרכזיים כבר ב 11 בבוקר.