כמו חיפוש חניה בתל אביב של ערב, כזה היה התסכול בחיפוש אחרי סרטים בעלי ערך בפסטיבל קאן האחרון. כן אותו פסטיבל שגם הוא מתחיל לאבד כיוון ואיכות והופך את הנבירה בתוצרת הקולנועית המוקרנת במסגרתו לרגעים מתרבים של תסכול. מסתובבים מסתובבים עד שאולי מוצאים מקום. במקרה של השנה זה היה ללא כל ספק "המשפחה שלי" ( במקור "SHOPLIFTERS"…) של הבמאי היפאני הירוקאזו קורה-אדה, אחד מהגדולים בבמאים הפועלים שם היום שהציע מקום חניה מופלא, מקום טוב באמצע. חדוות הגילוי היתה כל כך סוחפת והיא כללה את העיתונות הצינית מסביב, את הקניינים שרצו לעמוד בתור ובעיקר את צוות השיפוט שהעניק לבמאי ולסרט בסופו של אירוע את הפרס הגדול והיוקרתי "דקל הזהב" לקול תשואות רמות מכל פינה בעיירה על חוף התכלת.
בעדינות אין קץ ובהומאניות מרגשת עוסק קורה-אדה שוב בנושא האהוב עליו – המשפחה, בעיקר המשפחה הלא שיגרתית והילדים. כאן הוא מנסה לבדוק ומצליח ביכולת של התבוננות, העמדת סצנות והדרכת שחקנים את השאלה מה נעלה יותר – משפחה גנרית או משפחה היברידית, כזאת שנאספה מכל קצווי החברה הדוויה. להלן סרט ששותל את הצופה עמוק בכסא בלי יכולת להינתק מההתנהלות הפילמאית-אנושית על המסך.
קורה-אדה הוא אחד הבמאים החשובים שפועלים היום ביפן, מהחורשים בתלמים של הקולנוע העדין של אוזו המסורתי עם נגיסות גם מהקולנוע של קיטאנו המודרני יותר. ברוב הסרטים שלו הוא עוסק בנושאי משפחה, מסובב אותה ומציג פורמטים מגוונים ומרתקים של התא הבסיסי בחייו של אדם ומתרכז בעיקר ביחסים של הורים עם ילדים. כך היה למשל בסרט מוקדם שלו "איש אינו יודע" על ארבעה אחים קטנים בדירה בטוקיו שצריכים להתמודד לבדם עם החיים בלי לספר לאיש שאמם איננה איתם יותר. כך ב"המשאלה" על שני אחים צעירים המבקשים למצוא האחד את השני אחרי שהופרדו ע"י הוריהם הפרודים. כך ב"סיפור משפחתי" על שתי משפחות מרקע חברתי וכלכלי שונה שטעות בבית היולדות הניחה בחיקם את התינוק הלא נכון והן מסרבות להחליפו אחרי שנודע להן על הטעות שנים אחדות מאוחר יותר. כך גם ב"אחותנו הקטנה" המפגיש שלוש אחיות לאחר מות אביהן עם אחות למחצה אותה לא הכירו וכך גם ב"אחרי הסערה" המאחד משפחה קטנה, אב, אם פרודים וילדם על רקע סופת טייפון מאיימת.
בשנה שעברה הוא ניסה כיוון אחר בסרט שהוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה "הרצח השלישי", סרט מתח עם רקע אלים שהיה מכה קטנה בכנף בשבילו ובשביל קהל מעריציו. אולם למרות שהנושא המשפחתי בצבץ גם מכאן, הסרט היה חריג בקו הסגנוני שלו ולא זכה להצלחה רבה. השנה הוא מאפס כוונות מגיע אלינו לאחר חישוב דרכו מחדש עם "המשפחה שלי". כאן הוא חוזר ביכולת מופלאה ובעדינות רבה אל שאלת ההגדרה של מהי משפחה ואיך נרקמים בה היחסים המיוחדים של אחריות ושיתוף.
במרכז הסרט עומדת משפחה אקלקטית שבראשה ניצב אוסמו, גבר שבין עבודותיו המזדמנות מקיים אותה בעיקר בגנבות מחנויות. הוא לא לבדו, הוא מלמד גם את הבן הצעיר שלו, ילד פרוע שיער ומתוק מראה את רזי הטכניקה לסלק סחורה בלי להיתפס. לידו אשתו המפוטרת במהלך הסרט שדואגת לעינייני הבית, יש סבתא זקנה ואחות נוספת המשתכרת מחשפנות . בתחילת הסרט מצטרפת למשפחה גם ילדה קטנה ובלתי רצויה שנמצאה עזובה בגשם ועליה סימנים של אלימות, כנראה של אלימות הורים. ששת הדמויות מתקיימות בעיקר על גניבות ופריצות למכוניות אבל מדגימות שמחת חיים, אהבה וחום שהיו מפארים כל משפחה נורמטיבית אחרת.
סודה של המשפחה והרכבה ההיברידי יתגלה רק בשלבים האחרונים של הסרט, אבל אל מול דוגמאות של משפחות אחרות – נדמה שזאת התשובה למינון יחסים נכון, בודאי רווי הומאניות ואמפטיה הדדית.
קורה-אדה בונה את הסיפור שלו מרגעים מייצגים את היחסים המתפתחים בתוך המשפחה ולא מציע ולו רמז אחד על המוזריות שלה. למרות הדלות הפיסית והעיסוק ה"לא חברתי" של הקבוצה, הוא משרטט סביבה נורמטיבית לחלוטין, והגנבות של המצרכים החיוניים אפילו זוכות לאהדתנו. הוא מציע טיפול רגיש ועדין בדמויותיו, ברוב הזמן מדובר בילדים שכובשים את ליבנו בישירות וביכולת הביצוע והאמינות שלהם ועוטף את הסרט בטוב לב וברגעים מתוקים של הומור קליל. הקשר שלו עם הילדים והעבודה איתם מוכיחים כמה זה מרגש כשאלה מניבים תוצאות נפלאות. את הרגעים הייחודיים הללו הוא מניח על המסך כשהוא מתחמק מרגשנות ומצליח לקנות אותנו ללא כל הלחות המלודרמטית ביכולת הבחנה, ואפילו בהומור, לא כזה המגלגל אותנו בצחוק, אלא כזה המשאיר אותנו עם חיוך על הפנים. חיוך שנשאר איתנו לאורך זמן.
"המשפחה שלי" – 9 פלוס בסולם אורשר
Shoplifters