"חדר" – והזוכה הוא…

נדמה שאין סרט שהוא רחוק יותר באופיו מהרוח המנשבת בין המועמדים לפרס האוסקר מהסרט הקטן, המינימאלי, הרגיש והמרגש – הנפלא הזה. אבל העובדה שהוא הצליח לחדור את שורות התרועות הרועמות של סרטים שנבנו בצלם – החל מ"מקס הזועם" או "האיש שנולד מחדש" והלאה (גם הסרטים האחרים מתגאים בערכי הפקה הוליוודיים – "להציל את מרק וואטני",  "מכונת הכסף", "גשר המרגלים", "ספוטלייט" וגם "ברוקלין" עם השחזור התקופתי) ולעמוד שם מבוייש בפינה עם ילד אחד מקסים ואמא קולנועית שלו, יכולה להעיד על המון סימפטיה והעדפה מתקנת המוענקת לעיתים ע"י אזרחיה הטובים של בירת הקולנוע גם לסוג כזה של סרטים.

קטן וצנוע – "החדר" הוא לטעמי הסרט האפקטיבי ביותר ברשימה דוקא משום ההגבלות הפיסיות שנטל על עצמו. ברובו של הסרט (ונא לא להאשים אותי בספויילרים, המפיקים והמפיצים עצמם מגלים את הראוי בהסתרה כבר בטריילר, שלא בטובת הצופים) הוא מתרחש בחדרון אחד קטן וקלאוסטרופובי ורק לקראת סופו אנו יוצאים החוצה, אבל לא למרחבים. במסגרת קיומית זאת נשען הסרט כולו על הדמויות, התנהלותן, עומק הכתיבה שלהן, אופן הבימוי והיכולת הוירטואוזית של השחקנים לגלם אותן. דוקא כך מדגיש הסרט והבמאי הרגיש שלו לני אברהמסון את הדרמה מחד ואת הדיון המרתק על נושא הקיום במציאות וסביבה משתנה מאידך.

"החדר" הוא אמנם על פניו ובמידה מסויימת זעקת כאב על התנהלות בלתי אנושית של מי שחטף וכלא ועינה וניצל צעירה חסרת אונים לצרכיו הפסיכוטיים והמיניים, אבל למעשה הוא אמירה הגולשת הרבה מעבר לזה. זהו סיפורם של אשה צעירה הכלואה כבר שבע שנים בחדרון קטן שהוא כל עולמה בלי יכולת לצאת ממנו, בנה בן החמש, פרי האונס המתמשך של הגבר הכולא, ילד שגדל בתוך המציאות הסובייקטיבית הזאת ולומד על העולם בעזרת הגירויים הממשיים והמופשטים להם הוא חשוף במסגרת אנורקסית זאת, ומאוחר יותר גם בני המשפחה המורחבת – הוריה של הצעירה וקרוביהם.

הסיפור המרתק של הסרט, מלבד כמובן הרצון שלנו שהצעירה ובנה ישתחררו מכלאם המחניק, הוא סיפור הצורך של הילד לעצב מחדש את התפיסה שלו על החיים, לדעת לתרגם את הערכים המופשטים עליהם גדל לנגיעות של חוויות חושניות ומוחשיות. זהו הצורך לשנות נקודת מבט, נקודת התייחסות ונקודת משען על החיים, ללמוד מחדש להיות אדם בחברה. בעצם, זוהי דילמת המהגר.

העולם המצומצם לתוכו גדל ג'ק הוא החדר הסגור. הפיסות היחידות של ריאליה הן המיטה שלו, הארון בו היה מתחבא כל אימת שהחוטף, אולד ניק היה בא לביקור לילי שרובו סקס, הכיור, השולחן וכמה צעצועים. והחלון בגג שהביא תמונת שמיים מתחלפת בין שמש לשלג, כמו תמונה על הקיר. מידי בוקר היה סוקר את העצמים הללו, מברך אותם בבוקר טוב, ומידי לילה היה מברך אותם בלילה טוב. אלה היו חבריו היחידים. והיה גם מכשיר טלויזיה מהבהב שהביא תמונות מעולם אחר, בדיוני. היו אלה סרטים מצויירים ותוכניות שהציגו עולם חיצוני, מרוחק ולא ריאליסטי. בעזרת אימו ידע ג'ק לשים גדר בין המוצגים. מהו עצם אמיתי ומהו דמיוני, של העולם האחר.

כתוצאה ממהלך העיניינים (הספויילר – הטריילר) חייב ג'ק ללמוד הכל מחדש, לסגל לעצמו מערכת חדשה של התייחסות כאשר העולם המוגן, הסגור נפתח בפניו להחרידו. יותר מכך, הוא זה שצריך להיות הקטליזאטור בשינוי המתבקש. הטרנספורמציה הזאת היא שיאו של הסרט ואולי גם הסיבה המרגשת לראותו. הדרך שבה הולכים הבמאי ושחקניו והעוצמה המוקרנת ממהלך זה. עוצמה המשתקת את הצופה זמן רב אחרי שהסתיימה כבר ההקרנה.

לפני למעלה מ 45 שנים הביא לנו הבמאי הנפלא פרנסואה טריפו את הסרט "ילד פרא" על ילד שגדל בין זאבים ונאסף, אחרי שנים לביתו של מדען-רופא המנסה להחזירו לחברת בני אדם וללמדו מנהגיהם. הסיפורים של "טרזן" ומוגלי מ"ספר הג'ונגל" גם הם אדפטיציה אופטימית ומסחרית על אותו נושא. וכך, הצורך של ג'ק להפוך את עולם המושגים שלו, ללמוד מחדש את הסביבה שנפתחת באחת הוא צורך מכמיר לב ומעורר סימפטיה, אולי גם הזדהות והוא אחד העוגנים המרכזיים בסרטו של אברהמסון. נכון שעומדים כאן ברומו של מפגש גם סיפור היחסים המיוחדים (איך אפשר אחרת) המתפתחים בין האם והילד שהיה כל עולמה – בכל המשמעויות מיום הוולדו, בין האם והוריה שחיכו שבע שנים קרועות לשמוע מה עלה בגורל בתם שנעלמה, בין הילד והסב והסבתא שלו, על כל המשמעויות של היותו פרי אסור של אונס מתמשך. כל אלה מרכיבים אמוציונאלים הפועלים במרוכז לאורך כל הדרך.

אבל כאמור, בלי מאמר על, בלי רובד נוסף של התייחסות לסיפור אי אפשר להתקשר כל כך למוצר המוגמר והצוות אברהמסון-טרמבלי-לארסון מציע לנו את זה בכל העוצמה השקטה של כולם. כן, צוות השחקנים המעולה הוא חלק בלתי נפרד מההישג כאן. השחקנית הצעירה בארי לארסון בתפקיד האם (אף היא מועמדת לאוסקר על התפקיד), המבוגרים ג'ואן אלן (הסבתא) וויליאם ה. מייסי (הסבא) , אך על כולם הגאוניות האינסטינקטיבית של ג'ייקוב טרמבלי, הילד שמציע מפגש עם יכולת אינטלקטואלית מרשימה ואופציה להיות הילד המועדף של התעשיה הנוצצת.

"חדר" הוא סרט מהדהד, סרט שנשאר במודעות, סרט שבא לטלטל. לא יודע מה יהיה בהוליווד בסופו של הטקס ב 28 לפברואר, בשבילי פסלו של הדוד אוסקר יכול בהחלט להיות כאן תשובה מספקת.

"חדר" – 10 בסולם אורשר

רוצה לשתף ?