בעליות ובמורדות של הקריירה הקולנועית של רידלי סקוט "להציל את מארק וואטני" הוא רגע אופטימי. אמנם לא חשוב ופורץ דרך כמו "בלייד ראנר" הגאוני או "תלמה ולואיז" עם החשיבות החברתית, אבל גם לא גרוד תהומות דוגמאת "אגדה" או "אקסודוס, אלים ומלכים" משני הקצוות של עשייתו הקולנועית. זהו סרט חביב ומקצועי, זורם ומשעשע, מקום טוב באמצע של סרטי החלל והמדע הבדיוני.
נכון שבאופן כמעט אוטומטי קופץ לראש כאן הדימוי של רובינזון קרוזו, הניצול הראשון של הספרות המודרנית שצריך היה לבנות לעצמו סביבת חיים חדשה על אי בודד, ללא עזרה. אבל אט אט הולכים ומתקבצים עוד ועוד סרטים כדוגמאות לסיפורים על הצורך של אדם בודד, או זוג יחידים לקיים עצמם בסביבה המאיימת להטביעם. לאחרונה עברו על פנינו "חיי פיי" הקסום של אנג לי המציע עולם קולנועי שרובו חלום והזיה ו"הכל אבוד" הריאליסטי עם רוברט רדפורד אל מול האוקיאנוס האכזר. ואם דיברנו על החלל, הנה "כוח משיכה" של אלפונסו קוארון שסקוט מצטט ממנו אפילו כמה שניות לקראת סופו של הסרט שלו.
מארק וואטני הוא אסטרונאוט אמריקאי במשימה לחקר המאדים. הסרט מגיע אצלנו לאקרנים במקריות משעשעת ובסמיכות לכרוניקה המספרת לנו שנתגלו מיים על הכוכב האדום ששימש מימים ימימה קן גידול לסיפורי מדע בדיוני מפחידים וליצורים שאמורים להשתלט על יושביו השלווים של כדור הארץ. ואם יש מיים ומלחים, אולי יש גם סימני חיים. אבל הקולנוע, כמו תמיד מקדים את המציאות ואם נאס"א שלחה לשם גבשושית שתבדוק, הוליווד שמה שם כבר מזמן משלחת של בני אדם עם בשר ודם. והמשלחה נקלעת לצרות, סופות חול מאיימת, וצריך לסגור מדפים ולהבעיר מנועים בדרך חזרה הביתה, וכך נשאר מאחור אותו מארק שמפקדת המשימה, ג'סיקה צ'סטיין (שוב אשה, כמו ב"נוסע השמיני" במרכזה של משימה חללית) מבינה שנהרג בסופה.
אבל הוא לא, וכשהוא מתעורר הוא חייב לנסות ולהתקיים באטמוספרה הזרה הזאת עד שיצור קשר עם כדור הארץ ועד שיבואו לחלצו, שתי משימות כמעט בלתי אפשריות. אבל כאן מתעורר המקגייבר שבוואטני ונסיונות ההתקשרות והחזרה הביתה מתחילים ונמשכים, ממש עד הסצנה האחרונה של הסרט.
להלן סרט הרפתקאות חללי, מדע בדיוני – ואולי לא כל כך בדיוני שמה שמציל אותו זה שהוא לא נלקח ברצינות. זאת אינה פרודיה על סרטים שכאלה, אבל זה סרט שלוקח את המדע והיהשגים הטכנולוגיים של האדם במידה רבה של שעשוע. כמעט של חידוני הטריוויה שבהם נבחן הידע האנושי גם על שטויות והמקריות ואחותה הקונוונציה הן חלק גדול מההתרחשות. וואטני-מט דיימון לא מתרגש לרגע ממצבו הכאילו חסר סיכוי. הוא מזנק על העזרים שעומדים לרשותו והידע המדעי שלו כמו ילד על צעצועים ומתחיל לשחק. בהנאה רבה הוא מרכיב את הסביבה שלו ובלא מעט הומור הוא מתאר לעצמו לנו, ביומן שהולך ונרשם את דברי ימיו.
לסקוט אין כאן שום כוונה ללמד אותנו דבר על היקום, אלוהים או האדם יציר כפיו, מסתכל על המשחקים הללו כמו אב אוהב ותומך. הוא מזיז מידי פעם כלי אחד שהילד יבחין וישתמש, הוא מחייך לעצמו כשהדברים מצליחים ולעיתים גם כשהם נכשלים. ודיימון משחק איתו. על מי מנוחות, בלי להתרגש, בלי להגיע לקצות של דרמה או מלודרמה, בלי ללחוץ על שק דמעות הם מתהלכים צעד אחר צעד לסופו של הסרט, מגייסים את החברים בחללית המקורית, את המהנדסים של נאס"א על הקרקע ואפילו הסינים באים לעזרה. אין איום – יש משחק ילדים חביב.
הוסיפו לזה צילומים די מרהיבים של הכוכב האדום, הופעה סימפטית של מט דימון, מערכת סיפורית שאין בה דמות רעה אחת ולא מעט הומור קליל – והנה לכם סרט סימפטי, למרות שיש לו באמצע כמה רגעים מתים. זה לא בריא לסרט הרפתקאות חללי, אבל כבר אמרנו – רידלי סקוט לא מנסה לתקן את העולם כאן. אולי רק לחיות איתו בשלום.
"להציל את מארק וואטני" – 8 בסולם אורשר.