"לזרו השמח" – קסום ואניגמטי, 9 בסולם אורשר . גידי אורשר

נכון שהכרות שיטחית ואולי בורות מסויימת בהלכות שערי שמיים והמיתולוגיות השונות המצטופפות לידם יכולה לגרום במקרה של "לזרו השמח" הנוטע לפחות שלוש רגליים באמונה הנוצרית להבנה חלקית של הסרט. אבל גם בלי כל אלה אפשר לקבוע שסרטה של אליס רורוואכר הוא בהחלט יפה, מסקרן ומרגש. כן, וגם אניגמטי לא מעט, בייחוד למי שגדל בארץ הקודש על סיפורי הברית הישנה והתורה שבע"פ בלבד. הערפל מתפזר מעט כאשר מתוודעים לסיפורו של לזרוס בברית החדשה כמי שחזר מן המתים בהתערבות האמונה וכח עליון.

סיפורו של לזרוס הוא הסיפור על האיש שחי בבית עניה, חלה ומת בלי התערבותו של ישו, שהיה נוכח בכפר בעת המחלה אך עסוק בענייני מצורעים וביצוע ניסים אחרים. ארבעה ימים לאחר מותו של לזרוס חזר ישו לכפר בעקבות תחינותיהם של בני משפחת המנוח וביצע את הנס שהחזיר את לזרוס לחיים לעיני כל בני הכפר שחזו ביכולות המופלאות של מי שהפך לקדוש. "ויצא המת וידיו ורגליו כרוכת בתכריכין ופניו לוטים בסודר ויאמר אליהם ישוע התירו אתו וילך לדרכו." (הבשורה על-פי יוחנן) ומשום שלזרוס חי אח"כ חיים ארוכים ועל פי מסורות נוצריות אחדות מעשי האלוהים הם בלתי הפיכים יש רבים המאמינים שהוא עדייין מתהלך על פני האדמה.

רורוואכר מחזירה גם היא את המיתוס הזה לחיים, ואיזו חזרה נפלאה בסרטה החדש, הארוך השלישי העונה כהד גם לעבודותיה הקודמות שחצבו לה מקום חשוב בסצנת הקולנוע האיטלקי של היום. כמו בסרטה הקודם "הפלאות" (לא לבלבל עם סרטו של אבי נשר…) היא מעמתת את הנאיבי בציני, את הפשוט במורכב, את העולם החקלאי בטירוף של העיר המודרנית וטובלת הכל בתערובת שקולה היטב ומרתקת של אמונה ודת עם מחאה חברתית. כמו ב"הפלאות" גם כאן הגיבורים שלה נעים מסביבה אגררית, תמימה ומנוצלת לעולם תעשיתי קר ומנוכר שבו אפשרויות הגאולה הולכות ונעלמות.

האפיל העולה מ"לזרו השמח" עשוי כולו ביכולת של רורוואכר להציג באופן יפיפה את הפלאי כחלק מהליך ריאליסטי ולשכנע אותנו שגם לקסם יש חיי יום יום. האגדה שלה, על שני חלקיה בסרט הופכת למציאות כשהמשל הדתי-חברתי שלה לובש צורה אמינה, מרגשת, משכנעת שחודרת לכל לב, גם למי שהסיפור המיתולוגי לא נהיר עד תומו או אינו מוכר כלל. היכולת שלה לבנות דמויות וסיטואציה ולצלם אותם באופן האמפטי כל כך, המייצג והמדויק עושה את העבודה ומניח את הסרט כולו קרוב מאוד ללב מחד ולמוח מאידך. ולא שהחידה מציעה פתרון קל, להיפך. ככל שנהפוך בה היא מורכבת ועבה יותר, רבת פנים ותוכן.

חלקו הראשון של הסרט מקובע כולו באניולטי, כפר קטן ומבודד באיטליה שבו חיים כמה עשרות איכרים, כנראה ממשפחה אחת המתחתנת בתוכה, הנשלט ע"י המרקיזה דה לונה, ברונית טבק שגדל בשדות הכפר. התושבים הם אריסיה, מעבדים בעבורה את העלים עליהם עושרה בלא שכר ומשלמים לה מיסי גולגולת. התושבים משועבדים מרצון וחייבים לגבירה הזקנה גם כסף וגם נאמנות. היא מחליטה על כל מהלך חייהם מלידה, נישואין ועד מוות והם תלויים בה, פטורים מרצונות, החלטות,  ומחשבות עצמאיות. לזרו הוא אחד מצעירי הכפר שעושה את עבודותיו שלו ותורם רבות בעזרה גם לאחרים, רך מבט, טוב לב, אולי גם רפא מחשבה יותר מאחרים. השלווה היחסית נקטעת כאשר טנקרדי, בנה של המרקיזה חוזר לכפר, מתעמת עם אמו, נעזר בלזרו (הוא טוען שהם אחים למחצה כי אביו המרקיז שכב עם רוב נשות הכפר…) גם בנסיון לסחיטה מהאם. לזרו עוזר לטנקרדי למצוא מחבוא בהרים ובאחת הפעמים בהם הוא עושה את הדרך מהכפר למחבוא הוא נופל מצוק ונהרג.

המשטרה מגיעה ושמה קץ למצב האריסות הבלתי חוקי ומפנה את תושבי הכפר אל העיר הקרובה. בחלקו השני, המיתי-משלי, של הסרט נלווה אותם ואת לזרו בסביבה החדשה בגינה משנה המשפחה הדחויה גם כאן את אופי חייה ומנסה להתקיים גם מפעילויות שמחוץ לחוק. מפאת ספוילרים או הובלת דעת קהל אני מפסיק כאן את תיאור מהלך העיניינים ומשאיר את הצופים שיבואו להגיע בעצמם לחוף מבטחים של התובנה.

ואכן, גם מבחינה זאת סרטה של רורוואכר הוא מאגר בלתי נדלה של אפשרויות פיענוח וספקולציות של רגש, דמיון וידע. כמו מטוס הזורע בעננים את חלקיקי יודיד הכסף להגברת הגשם, גם היא זורעת את הרעיונות שלה בעולם ההיברידי הזה שהיא מקימה בפנינו, עולם המתאים למאמין ולאתאיסט, לבורגני ולסוציאליסט בכבוד ששייך לבמאים המעריכים את הצורך באינטיליגנציה של צופיהם וברצונם הטוב לבאר לעצמם את מהלך העיניינים ופשרם. אבל גם להמשיך ולצוף בהרגשה טובה בעננת הרגש, בלי תשובות חד משמעיות אפשר לאחר הצפיה בסרט הזה.

סרטה של רורוואכר מונח בנינוחות ליד הסרטים של כמה מהבמאים המאכלסים את הטוב שבקולנוע האיטלקי ובהם משוררי הפריפריה האחים טאביאני ("פאדרה פאדרונה", "הלילה של סאן לורנצו" ו"כאוס"), ארמנו אולמי ("קבקבי העץ") לצד הוותיקים ומניחי היסודות לקולנוע החברתי הניאו ריאליסטי רוסליני, דה סיקה, ויסקונטי ("האדמה רועדת") ופאזוליני. הפואטיקה של רורוואכר מצוירת כאן בצבעי מיים עדינים דמויות ומצבים ומחוזקת בבחירה מדוייקת של השחקנים המגלמים את התפקידים הראשיים. כמו במקרי פלא אחרים בעבר את התפקיד הראשי ואת הלב ממלא שחקן אלמוני אדריאנו טרדיולו עמוק העיניים שזהו תפקיד הבתולין שלו בסרט ארוך, שחקן שמעביר את איכויות התמימות והנאיביות של צעיר שיודע להיות גם עקשן. לידו אלבה רורוואכר, אחותה של הבמאית, אחת השחקניות הבולטות היום של הקולנוע האירופאי בכלל והאיטלקי בפרט וגילמה את התפקיד הראשי ב"הפלאות", סרטה הקודם של האחות אליס. עוד נוכל למצוא כאן את סרז' לופז ואת ניקולטה בראשי ("החיים יפים") אשתו של רוברטו בניני בתפקיד המרקיזה הכבודה. אכן תערובת קסומה של קולנוע איטלקי ייחודי ומרתק.

"לזרו השמח" – 9 בסולם אורשר  
Lazzaro felice

רוצה לשתף ?