כמו חדר ילדים לקראת שינה, כמו דירת סטודנטים לאחר מסיבה כך מפוזרים באי סדר ובחוסר הגיון המרכיבים של "לחיות בקטן", סרטו החדש של אלכסנדר פיין, אחד הבמאים המרתקים של הקולנוע האמריקאי החדש. אחרי היכולת הנפלאה שהדגים ב"אודות שמידט", "דרכים צדדיות", "היורשים" ובעיקר ב"נברסקה" המרגש ואחרי שקנה לעצמו שם כבמאי שמשרטט מציאות מורכבת ורבת רבדים ומאוד לא שיגרתית, בתערובת של גילוף אנושי ייחודי והומור הוא הולך צעד אחד ואולי רחוק מידי ונופל לבור חטא הגאווה.
"לחיות בקטן" הוא סרט מבולבל, עמוס בכוונות שאינן מגיעות לשום מקום עם רעיונות רבים שמתאדים כבר בהולדתם. זהו סרט מדע בדיוני עם נסיונות לאמירה אקולוגית, וניסוחים על טבע האדם ומבנה החברה טבול בזרם דלוח של פסיכולוגיה עם סימנים של שליחות הומאנית. יותר מידי, גם לסרט ארוך של כשעתיים ורבע.
פול הוא גבר באמצע החיים מאומהה, נשוי לאודרי שדבר לא הצליח לו בחיים כמו שתכנן. רצה להיות רופא אך עובד כמרפא בעיסוק, רצה ביית גדול יותר אבל ממשיך לחיות בבית בו גדל, רצה משכנתה לא קיבל. שומע על האופציה למזעור בני אדם ומתוך תערובת של אלטרואיזם, להשתתף בהצלת העולם מהתפוצצות אוכלוסין ורצון להיטיב את תנאיו הכלכליים, מחליט עם אשתו להשתתף בניסוי. לאחר סיום הפרוצדורה והוא זעיר מימדים הוא מגלה שהחיים חזקים מההבטחה שלהם גם כאן.
פיין מטלטל את הסרט שלו בין סגנונות וז'אנרים, בין נסיונות לאמירות חברתיות רציניות ורצון לשעשע, בין נזיפה בקהל שלו ומאמץ להחניף לו ומרוב אמצעים לא יכול להגיע אל חוף המבטחים של האמירה הצלולה. הבלבול הרב והטשטוש של מתאר הדמויות דוחק לניכור או לפחות לחוסר הזדהות והצופה נשאר כל הזמן מרוחק בלי רצון להרגיש צורך להיות חלק מההתרחשויות. חלק מהנאה מחווית הקולנוע היא היכולת להצטרף לגיבורים במסעם או לפחות לתמוך בו פאסיבית וכאן פיין אפילו לא מחלק אופציה לכרטיס נסיעה.
יש בסרט כמה מעמדים וטקסטים משעשעים אבל התחושה היא שהתחלה מעניינת הולכת די מהר לאיבוד ושוקעת למערבולת מסוכנת של חוסר תוחלת ועיניין. מאט דימון חיוור, קריסטן ויג לא באה לעבודה כלל, כריסטופר וולץ בלתי נסבל באותן מניירות שהוא נושא בכל סרטיו והונג צ'או התאילנדית גונבת את ההצגה.
"לחיות בקטן" – ארוך ומבולבל – 7 בסולם אורשר
Downsizing