"לחלום בגדול" – אפשר גם לפהק, 7 בסולם אורשר. גידי אורשר

קשה שלא לחוש בסימפטיה לג'אבד, צעיר פקיסטני המתגורר עם משפחתו כבר שנים בלוטון, עיר פועלים ליד לונדון. קשה לא לעמוד לצידו בדרך הלא פשוטה שלו להתעורר מחלומותיו ולהבין שהעולם לא מלא בפיות טובות ונקישות עקבים של נעליים אדומות. קשה לא להיות אנושי, גם במקרה הפרטי הזה. אבל הסיפור של ג'אבד הוא לא מקרה פרטי, וכמוהו יש בעולם כולו ובוודאי בקולנוע מיליוני בני פליטים המנסים לחפש את הזהות האישית שלהם בדרך להגשמה עצמית. וב"לחלום בגדול", הסיפור שלו שנוטף כולו בברוס ספרינגסטין, בשירים של ה"בוס" ובמסרים שבהם, אפילו שהוא מבוסס על מקרה אמיתי אין שום דבר חדש. בוודאי לא מבחינה קולנועית. האמת היא שההרגשה המלווה את האמפטיה לגיבור כאן לאורך כל הדרך היא של דז'ה-וו עמוק וטובעני.

את הסרט ביימה גורינדר צ'דהה שהיא אמנם ילידת קניה אולם גדלה בלונדון ושם גם הגיעה לטלוויזיה ולקולנוע כשעיקר עיסוקה הוא בסיפורי הקהילה ההודית והפקיסטנית. בתרבות משם ובשימוש נרחב גם בפולקלור. את מירב פרסומה והזינוק שעשתה לצמרת כבמאית אישה היא חייבת לסרט שביימה ב 2002 "שחקי אותה כמו בקהאם" שמשך במעלה הסלבריטאיות גם את קירה נייטלי, זכה לביקורות אוהדות ונגע בלא מעט פרסים בבריטניה ומחוצה לה. נכון שבין "בקהאם" ועד "לחלום בגדול" ביימה צ'דהה עוד ארבעה סרטים כולל "כלה ודעה קדומה" שהיה עיבוד בוליוודי ל"גאווה ודעות קדומות" ועוד סגנמט אחד מעשרים בסרט רב במאים על פריס, אבל התבנית העלילתית של הסרט ההוא וטעמם של ימי הזוהר לא משו מזיכרונה. וכאן היא ממחזרת חומרים, כמעט אחד לאחת, מחליפה את האהבה לכדורגל להערצה למוסיקה של הגרז'ניק מניו ג'רסי ואת המכורה ההודית למולדת פקיסטנית.

הבעיה היא שסרטי המהגרים עברו כבר ב 17 השנים האחרונות לפחות כמה גלגולים לתוך עולם שונה לחלוטין ודי אלים וגם לכן "לחלום בגדול" נראה היום למרות האמפטיה שהוא מרעיף על צופיו וגיבוריו, אנכרוניסטי ומפוהק.

אחרי שהמהגרים בקולנוע ניסו בגל ראשון למצוא את דרכם בארץ החדשה, אנגליה, אמריקה, אוסטרליה, גרמניה הגיע הגל השני של סיפורים מהגלות ושעסקו בניסיונות של הדור השני להתערות במהירות כשדווקא ההורים מנסים בכל הכוח לשמור על ערכים מסורתיים מהמולדת הישנה. זה כלל התנהלות חופשית יותר של הצאצאים שרצו לחקות את הלכות בני המקום אל מול דרישות ההורים לנישואים בתוך השבט, להתנגדות לכל סממן של מודרניזציה מערבית, לקודים של לבוש ולכבוד לדרישות ההורים. בשלב השלישי של האבולוציה הזאת יתהפכו היוצרות ודווקא ההורים שכבר הסתגלו לסביבה החדשה מגלים שהצאצאים חוזרים בתשובה אל המסגדים, הופכים זועמים, מסוכנים ואלימים יותר בדרך אל המאבק לכיבוש זכויות האזרח שלהם וניצחון המסורת הדתית והתרבותית של האסלם.

צ'דהה כל כך נלהבת לחזור על עצמה ועוצמת עיניה מהתבונן במתרחש סביבה, בחברה ובקולנוע. ולכן אצלה, כמו ב"עליזה בארץ הפלאות" צעד אחד קדימה לוקח אותה שני צעדים (ואולי יותר) אחור. טוב, נכון שהסרט מתרחש אי שם בשנות ה – 80, ימי השלטון השמרניים-חזיריים של גברת הברזל מרגרט ת'אצ'ר, על כל המשתמע. אנגליה נמחצת בחדווה תחת המגף הכבד של השמרנות הקיצונית ותחת שלטונה של ראש ממשלה דומיננטית שנדמה שאין לו קיץ. והנה, גם כאן אנו פוגשים צעיר ששבוי במסורת שכולה מוכתבת ע"י האב הנוקשה שהיגר מפקיסטן בתקווה לעתיד טוב יותר ופוגש מציאות שאינה מאירה פנים. המשפחה כוללת אב ואם כנועה , אחיות שאחת מהן בדרך לנישואים כפויים וג'אבד שלנו, תלמיד בתיכון שאביו מייעד לו עתיד שיבטיח פרנסה אבל הוא, רך מבט כותב שירים.

הם המשפחה הפקיסטנית היחידה בשכונה ומסביב יהום הסער הפשיסטי-גזעני ושנאת הזרים שבאים מהודו ופקיסטן וחייו של הנער בבית הספר אינם קלים. עד שיום אחד מכה בו הברק כשתלמיד פקיסטני אחר מציע לו לשמוע קסטה של שיריו של ברוס ספרינגסטין. המרחק מניו ג'רסי ללוטון מתכווץ באחת וג'אבד הופך באופן חד, מיידי וקיצוני לעבד נרצע לשירים של "הבוס", וקצת גם למטרה לגיחוכי הצעירים האחרים בסביבה. שנידע, באמצע שנות ה 80 כבר נטה כוכבו של ברוס לדעוך ברשימות ההשמעה של הרדיו והטלוויזיה, בייחוד באנגליה. אבל מעריץ הוא מעריץ מרגע שהחליט לראות ולשמוע את האור זה בדיוק מה שקורה לג'אבד שלנו. מכאן ואילך יכוונו חייו, אל מול הסביבה, האב, בית הספר והחברים לחלום לפגוש את מי שהפך להיות הגורו של קיומו. ואם זה אומר לחצות אוקיאנוס ולהגיע לאשבורי פרק ולנשום קצת אויר של רוק לוחמני אמיתי, שיהיה. מעכשיו גם הוא Born to Run.

ג'אבד מוצא הרבה קווים המקבילים בין הביוגרפיה שלו וזאת של אלילו זה מקרוב. הדומיננטיות המתנכרת של האב, מעמד הפועלים הדפוק, עולמות של חלומות שלא מתגשמים ורצון לתיקון אישי וחברתי, וכל אלה מוצאים את ביטויים גם בשירים שהוא עצמו כותב. כזה הוא גם היחס של צ'דהה לעלילה המתפתחת ולתמונה על הקיר, ההיא מ"בקהאם". גם המיוחדות של הגיבור(ה) בסביבה, גם התנכרות האב לרצונו(ה), גם החבר(ה) המקומי שעוזר(ת) לו(ה) ומבין(נה) את רצונותיו, גם הסיפור המשפחתי בין אב ואם ואחיות, גם הצורך של אחת האחיות להתחתן שמשפיע על גורלו של הגיבור(ה), גם ההתעקשות והמחיר שיש לשלם על העיקרון וכמובן שמדובר כאן בצעירים שיש להם את הכישרון הייחודי והלא שיגרתי ולכן גם את האופציה המוכחת להצלחה.

אבל הדמיון בין החינניות, האנושיות, ההומור והקשר הדרמטי המתפתח בין הקהל לדמויות שהיה כל כך בולט ב"בקהאם" מחוויר כאן אל מול קונוונציה מיושנת ורדודה ב"לחלום בגדול". "Blinded by the Light" נקרא הסרט במקור על שמו של אחד השירים המפורסמים של ספרינגסטין וזה, על כל המשמעויות במקור מה שקרה לצ'דהה. היא סונוורה ע"י ההצלחה והסופרלטיבים שליוו אותה והסרט הנוכחי, העתק שמש לא מחמיא, הוא התוצאה הרדודה והחיוורת. גם ניסיונות שלה לעטר את הסרט בכמה רגעים של מיוסיקל בוליוודי רק מחמירים את התחושה של הכרה ברפיון שרירים של יכולות. אין כאן רגע מקורי אחד והסרט, שאמור להדחק לקטגורית ה Feel Good בסקציה של הסרטים הקטנים, לא יותר מסרט טלוויזיה, מאכזב. אמנם יש שירים של ברוס המלך והסה"כ אמנם לא כואב, אבל גם לא בטוח שזה הכרחי.

"לחלום בגדול" – 7 בסולם אורשר
Blinded by the Light

רוצה לשתף ?