"לשחות או לא להיות" – נחמה למאותגרי החיים, 8 בסולם אורשר . גידי אורשר

ז'יל ללוש, הבמאי של "לשחות או לא להיות" (במקור "Le grand bain ") מעריך שחלק לא מבוטל מההצלחה הפנומנאלית של הסרט בצרפת תלוי היה במצב הרוח המדוכדך של האומה כשיצא הסרט למסכים בפריז ובפרובינציות המדממות אש ועשן והרבה זעם חברתי. אל מול מציאות עגומה, אלימה וקודרת של ימי  האנרכיה וההפגנות הסוערות של האפודים הצהובים הציע הסרט הזה שמחה, אושר, תקווה, אמונה מרגיעה ביכולת האנושית וכמובן את ההבטחה שיש מציאות טובה יותר שנוכל לשאוף אליה אם נאמין, נשקיע ונתגבר על העכבות איתן נולדנו או אספנו במהלך החיים. זוהי גם הבשורה שמציעה הכנסיה למאמיניה ולא בכדי חלק נכבד מהעם הצרפתי הוא קתולי מאמין, אפילו אדוק ומשוגע על קולנוע.

בקולנוע המסר הזה הוא כללי יותר וארוז היטב ב"האפי אנד" המיטיב עם כל נפש חרוצה בקמטי מלנכוליה. זהו החומר הפעיל שהופך את הקולנוע לאבן שואבת לצרי נפש, מזכך אותם ומוציא אותם לאחר הקתרזיס זכים ונקיים מכל טענה קיומית עכורה. ואפילו הגזמתי כאן בפעולה הנרקוטית של הסוף הנכסף, זהו החומר הטוב שמחזיר אותנו שוב ושוב לשקר הגדול והממכר בקיומו של עולם מקביל טוב יותר, ושל מי שאחראי על סידורו ההולם.

סרטים כמו "לשחות או לחיות" ראינו כבר לעשרות, החל בחומרים ההוליוודיים הלעוסים על קבוצות כדורסל, פוטבול, בייסבול, רוכבי אופנים, מתעמלי מזרן ואתלטים מוכשרים (ממש בקרוב יגיע אלינו סרט נוסף באותן אוקטבות על "מעודדות הזהב", גברות חביבות בגיל השלישי והרביעי שהחליטו שגיוס מעודדות שגילן מעל 18 כולל גם את אלה שהן 50 שנה מעל הגיל הנדרש), ועד הסרטים האירופאים המקומיים, קומדיות עממיות ואנושיות שנבנו סביב "ללכת עד הסוף", "התזמורת" ו"נערות לוח השנה" האנגלים. אבל התוספת שתופסת בסרטו של ללוש (אין קשר לקלוד ללוש) היא האנושיות והעדינות, ההומניות שלו בטיפול בדמויות הדחויות שמתכווצות ונפתחות להן על המסך. זה מה שמציין גם את הסרטים האחרים שנשארו חקוקים בזיכרון שלנו, ושלושת הסרטים האנגלים שהוזכרו לעיל הם מהבולטים שבהם.

ללוש מבין את מהותה של הקומדיה האנושית וכמו צ'פלין שעירבל מלודרמה בסלפסטיק כדי להיות הקומיקאי הגדול מכולם, גם הוא מתייחס לדמויותיו באמפטיה ומציע להן, למרות עליבותן חיבוק אוהב. בניגוד לקומדיות עממיות וולגאריות שצוחקות על הטיפוסים שחולפים על המסך ביחד עם השחקנים המגלמים אותם, כאן אין איש שאינו מעורר אהדה, שיש בו רוע או עילגות לשמן, אין מי שמעורר בנו גיחוך. שבעת הגברים ושתי הנשים נדרסו איש ואשה בתורם ע"י החיים ואנחנו מבינים את סיפוריהם ומאמצים אותם אל ליבנו בדרך אל ההגשמה העצמית ואל השחרור בבוקרו של יום חדש. זאת אינה מליצה סתמית, זה אחד הדימויים בסופו של הסרט…

ברטרנד תקוע בבלוק מנטלי אישי, שקוע בהיפוכונדריה שלו ולא מצליח להתעורר מפיטוריו. לורן הוא מנהל במפעל ברזל שפורק את הזעם שלו על הסביבה כולל אשתו ובנו שעוזבים אותו משום שהוא נושא את יחסה הנורא של אם מסרסת. מרקוס הוא בעל סוכנות כושלת למכירת בריכות שחיה העומד בפני פשיטת רגל נוספת ומנסה להסתיר את זה אפילו מעצמו. סימון הוא זמר רוק מזדקן, אב לילדה מתבגרת שהמוסיקה שלו לא מעניינת איש והוא עובד בקפטריה בבית הספר של הבת המתנכרת איליו. תיירי הוא כלבויניק עלוב המפחד מעצמו ומנשים בבריכה שבעיירה הקטנה לרגלי האלפים. לידם גם בסילה ועוד דמות של מהגר שאינו דובר צרפתית, דלפין המאמנת עם רקע של אלכוהוליזם ואמנדה על כסא גלגלים שמחליפה אותה.

כולם מתכנסים בבריכה עם הרעיון להקים קבוצה של שחיה צורנית, קבוצה של גברים בלבד בעולם שכולו ספורט נשי. הכוונה שנולדת במקרה היא להשתתף, עלובים שכמוהם באליפות העולם שתערך בנורווגיה כנציגים של צרפת, מה שכנראה אפשרי בהעדר קבוצות טריקולור אחרות. מהלך הסרט, באופן מאוד לא מפתיע יגבש אותם ויקח אותם צפונה להתחרות על התואר, על גבריותם ועל תיקון אישיות ומצב צבירה משפחתי וכלכלי.

הכיוון כמובן ברור לכל מי שראה סרט או שניים מהמדף הזה בחייו ומה שיפה כאן זה עיצוב הדמויות ומארג היחסים בניהם. ללוש שכתב את התסריט עם אחמד האמידי וז'וליאן למברושיני מצליח לנוע בין המשעשע, האבסורדי לנוגע ללב באופן המחלק נכון את שיווי המשקל בדרך אל הרגשות שלנו. הוא אוסף קבוצה מעוררת קנאה של מגה שחקנים שממלאים את הדמויות הללו ביכולת, אמינות וקצב מדוייקים. מתייה אמלריק בעל אלף הפרצופים שיודע לנוע מסרטים אמנותיים לקומדיות קיומיות כאלה באמינות משכנעת, ז'אן-הוג אנגלאנד הוותיק בתפקיד מרגש ומעורר נוסטלגיה, גיום קאנה אחד השחקנים הבולטים היום של הקולנוע הצרפתי אלגנטי והיסטרי כאחד, בונואה פולבורד המוחצן, פיליפ קטרין כטמבל האנושי, וירז'ני אפירה הנוגעת ללב ולילה באקטי הקולנית.

"לשחות או לא להיות" הוא סרט שישנה לכם את מצב הרוח לטובה ובימים אלה שמחצית מהאוכלוסיה המקומית מתהלכת עם האף באדמה, זאת יכולה להיות אופציה ממומלצת לשכוח לשעה וחצי מהצרות ולחייך כל הדרך אל הסוף הטוב. בשביל זה יש קולנוע. גם.

"לשחות או לא להיות" – 8 בסולם אורשר
Le grand bain

רוצה לשתף ?