אם אחד מתפקידיו המוצהרים של הקולנוע הוא להציע שעה וחצי של בריחה מהצרות, הבעיות האישיות, הפוליטיות, החברתיות לעולם מקביל שהוא יפה יותר, מסודר יותר, מהוקצע יותר, צבעוני וקסום יותר , סרט ההמשך "מאמא מיה Here We Go again" שיקרא במקומותינו "מאמא מיה 2" ממלא עד גדותיו את התפקיד. ואולי גם קצת גולש מעבר להן באדוות שמאלץ מתוקה. הנה סרט שפשוט כיף לשקוע בו, להתמסר איליו, לצחוק וגם גם לדמוע מעט, לתופף על הרגל את מקצביו, סרט רווי נוסטלגיה וטובל במוסיקה שכולנו מכירים על פה והכל מחליק נפלא למערכת הבליעה והייחוס שלנו, בלי טיפת ביקורת ובלי ציניות.
האמת היא ש"מאמא מיה 2" להלן הוא יותר גרילנדה מענגת וזוהרת של שירי פופ מוכרים שטבועים בדי.אנ.איי שלנו המחוברים בחוט די דק של סיפור רומנטי המיטלטל בין עבר והווה מאשר סרט קולנוע בעל נוכחות ואמירה. אבל תגדירו לי מהו מיוזיקל ברמה העקרונית- מבנית שלו ותגיעו בעצם לנוסחאות קסם דומות. נכון שכאן, הנורות המאירות את הרצף העלילתי הן כולן שירי "אבבא" שזכו להד ופרסום מסביב לאירועי האירוביזיון מאמצע שנות השבעים ("ווטרלו" ליתר דיוק), אבל הללו מזמן פרחו והפכו ליישות מוסיקאלית עצמאית הסובבת בעולם וגורפת מליארדי מעריצים וממון בהתאם. אבל היי – גם המיוסיקלס המצליחים האחרים מגיעים מביית יוצר מסויים, פעם קראו לו רוג'רס והאמרשטיין, קול פורטר, אירווין ברלין, ג'ורג' ואיירה גרשווין, לרנר ולאו, לאונרד ברנשטיין, לוויד וובר וסטיבן זונדהיים בין השאר גם הם שרתו, ברובם קווים נראטיביים שלא היו בדיוק אוטוסטראדות של מסרים. בסדר, להוציא את "סיפור הפרברים", "סוויני טוד", "קברט", "שיער" ועוד כמה שנשאו בחובם אלמנטים שחתרו תחת יסודות הז'אנר.
אבל "מאמא מיה 2", כמו קודמו הוא בהחלט לא כזה וכמו הפרק הראשון בעלילות התחקיר שעורכת מריל סטריפ בבירור זהותם של אבותיה האפשריים של בתה סופי, גם כאן, בחשיפה של מסעות דונה הצעירה לאי היווני קלוקאירי (הצילומים, אגב נערכו בקרואטיה) ובנסיונות בתה לפתוח מלון על שמה, הוא מציע בעיקר שמחת חיים צעירה ופורצת, המון אנרגיות תוססות והמכסות על דלות הסיפור ושקיפותו. דרך האבנים המוסיקאליות עליהן מקפצות דונה הצעירה וסופי בתה וחברותיהן בעקבותיה הן הגשר עליו עוברות הדמויות, ואיתן הצופים בלי להרטב בשום טיפה של דכדוך, אכזבה או שיעמום. המרווחים בין הנאמברים המוכרים על פה, בעיבודים חדשים ומוצלחים מאוד הם קטנים ולכן המעברים אפילו אם הם מאולצים מאוד לעיתים, טובים גם לחמוצי הפנים בינינו.
הקו העלילתי מציע תערובת של סיקוול ופריקוול, כלומר יש כאן המשך סיפורה של הבת סופי שנקלעת מצידה למשבר רומנטי עם הבחור שלה שבתחילת הסרט יעדיף שליבו יהיה במזרח אבל הקריירה שלו בהחלט במערב, בניו יורק, כשהצעירה עצמה עומדת בפני פתיחת המיזם שלה על שם אמא דונה. במקביל, ובעריכה די אסרטיבית המקפצת ללא אזהרה מההווה לעבר, אנו פוגשים את דונה הצעירה בוגרת אוניברסיטת יוקרה אנגלית שיוצאת לטיול של אחרי הלימודים בדרך לים ההגאי, פוגשת במהלכו שלושה צעירים מצודדים, כל אחד לחוד ומתייחדת עם האחד אחרי השני ללילות של מה שמסתבר אח"כ כלילות של פריון. " Here We Go again" מעמיד זאת לצד זאת סיבה ומסובב, אמא ובת ומוכיח שלגנים יש השפעה לא רק על היופי, אלא גם על האופי.
חלק נכבד מהחן של הסרט נובע מעבודה נכונה מלאת הומור ויכולת הממלאת את הדמויות באמפטיה מטעם הקהל. ואכן, אם הקבוצה של מאות צופים שמילאה את האולם בצהרי ערב תשעה באב ונשארה ברובה מרותקת ומחייכת כל הזמן (כל הכרטיסים נמכרו וגם אני ישבתי בשורה 2 כיסא 1 – לא נורא אני אוהב לשבת קרוב בקולנוע), אם היא קבוצת ביקורת – הסרט יהיה אחד הלהיטים של הקיץ.
בגלריה הסלבריטאים יותר ופחות העוברת מולנו נמצא את לילי ג'יימס ("אחוזת דאונטון", "הנשיקה האחרונה של הקיסר", "שעה אפלה") בתפקיד דונה הצעירה, מלאת יכולת, תנועה ושירה, כך גם אמנדה סייפריד כבת היתומה סופי ("המילה האחרונה", "אבות ובנות", וסדרת הטלויזיה "טווין פיקס") שמנסה לבנות מחדש את עתידה, שלושת האבות פירס ברוסנן, סטלאן סקארסגארד וקולין פירת' שמנסה לנער בלי הצלחה מרובה את נוקשותו המולדת סימן ההכר הקולנועי שלו, שתי חברותיה של דונה ג'ולי וולטרס וכריסטין ברנסקי הוותיקות שלא מאבדות ליחן והגרסאות הצעירות שלהן ג'סיקה קינן ווין ואלקסה דייויס המתאימות להן ככפפה ליד. בסרט כזה שכולו העצמה נשית יש גם גברים, כולם צעירים ומלאי הורמונים, אבל כמו בעולם מקביל – הם רק חתיכים עם גופות יפים ותו לא . חדי המבט יוכלו לזהות את הופעתם לשניה, כל אחד לחוד של ביורן אולבאוס ובני אנדרסון של "אבבא" המקורית, את הזקנה המקפצת עם גזרי העץ על ראשה ועוד כמה רמזים מהסרט הקודם.
אני לא יודע אם לאחר כל כך הרבה קדימונים ופרסומות , הופעתה של שר בת השבעים פלוס, שפניה חלקים כזכוכית מלוטשת היטב, קולה נמוך והילוכה זהיר – כאילו בקטעים ובשיר שלה עובר הסרט לסלאו מושן, תהיה הפתעה למישהו, אבל גם היא תורמת חיוך נוסף ולא לשכוח את המנתח הפלסטי. השאלה שאני לא רוצה לפתור לכם – למרות שאולי אתם מודעים כבר לתשובה היא – ומה עם מריל סטריפ ?
השחקנית הכי טובה בעולם היום, הגברת הראשונה של הקולנוע הוכיחה בעשרות תפקידים שהיא נוטלת על עצמה ובייחוד בכמה שבהם הוציאה לשון למבקרים ולצופים חמורי הסבר, שבהם פצחה בשיר וגם בריקוד – ראה "המדריך לחיים בכפר", "אל תוך היער" ובעיקר "מאמא מיה" הסרט הראשון, שאין דבר העומד בפני הכישרון והאמביציה שלה. אפילו לא לשיר ולרקוד, בעיקר בתנאי שהיא עושה את זה עם חיוך. את "מאמא מיה" הראשון היא מלאה בזה. האם, מתי ואיך היא תגיעה גם הנה ? אני שאלתי עצמי את זה לאורך כל הסרט…
"מאמא מיה 2" – 9 בסולם אורשר
Mama Mia Here We Go Again