משחק ה"קלאס" של ילדותינו המתרחקת המוכר בעיקר לבנות שגדלו בשנות ה-60 ,70 הוא משחק חברתי שבו מציירים על הארץ שורה של ריבועים ממוספרים בזה אחר זה וזה לצד זה והמשתתפות צריכות לדלג, בתחילה על רגל אחת ואח"כ שתיים מריבוע לריבוע בהתאם להתקדמות המשחק. אדם מקיי מיישם בלא יודעין ושלא בטובתו את הטכניקה הזאת כשהוא מנסה לספר לנו את הסיפור של דיק צ'ייני שהיה סגן הנשיא של ג'ורג' וו בוש ואולי האיש החזק של הממשל האמריקאי בתקופת הפיגועים ב 11 בספטמבר 2001 ומיוזמי המלחמה בעירק שהחלה אח"כ.
מקיי, שהיה מעורב ככותב בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית "SNL" ואחריה ביים שורה של סרטים דלי איכות, מעוטי הצלחה וחסרי השפעה זכה ובצדק לתהילת עולם, לפרסי גלובוס הזהב ולפרס האוסקר לתסריט מעובד על סרט קודם שלו "מכונת הכסף". שם פרש לפנינו מטאפורה ריאליסטית ועובדתית על כהות החושים, המבט צר ההיקף, או העדריות של ההמונים, או במילים אחרות טיפשות ההמונים ועיוורונם. זה היה סרט אנרגטי קצת אחר שעסק במשבר ה"סאב פריים" באמריקה והסביר, בדרכו המשעשעת והאינפורמטיבית גם מושגים בכלכלה שלא היו נהירים לצופים, לפחות לא לכולם. העלילה הזורמת נשברה לעיתים בקטעי התייחסויות משעשעות ולא מעט המצאות וגימיקים שעשו את הסרט לחוויה מרתקת. כמה סלבריטאים, למשל המסבירים את המושגים המוזכרים כאן בדרך מובנת וקלה, הבזקים של קטעים דוקומנטאריים ואסוציאציות המופיעות על המסך לשניות – כל אלה העשירו את הקשת הסיפורית, הויזואלית והמוסרית שהסרט ניסה להניח בפנינו.
מצויד בלפחות שניים מהסגל המפואר של שחקני הסרט ההוא הוא משנס מותניים בסרטו החדש "סגן נשיא" ( "VICE") ויוצא, כמעט נטול מגבלות לחקור את נסיקתו הפוליטית של צ'ייני, הבחור מוויומינג שהחל את דרכו הפוליטית כעוזר זוטר בבית הלבן וסיים אותה כסגן נשיא עם סמכויות בלתי מוגבלות כמעט, אחד מסגני הנשיא הדומיננטיים ביותר בתולדות אמריקה, אם לא הבולט שבהם. שני הסרטים עוסקים בכוח וברצון לשעבד אותו אבל בניגוד לסרט הקודם שהיה מרוכז ומכוון ואפקטיבי מאוד, כאן מפרק מקיי את הנראטיב שלו לפיסות תמוהות של פרקי חיים. ואלה מתעופפות ומתגלגלות באוויר ונוחתות עלינו חסרות סדר, נטולות משמעות ולעיתים קרובות גם ללא עיניין. מה הוא רוצה בעצם מאיתנו – האם להניח ביוגרפיה מושכלת שתבדוק ותנסה לפענח את דמותו של האיש ודרכו לצמרת, האם זאת פרודיה על שימוש מופרז בכח, האם סטירה על המוקדים הפוליטיים באמריקה המקדשת את הביטחון על פני זכויות הפרט ? בבליל הסינמטי הזה פשוט קשה להחליט ליבראלי או לאומני.
במהלך דרכו לבית הלבן פוגש צ'ייני כמה דמויות המקובעות לטוב או לרע בדברי הימים של ארה"ב. זה מתחיל עם דונאלד ראמספלד שהיה המנטור הראשון שלו שפתח לו את הדלת וחבר קרוב עד הבגידה בו בימים מאוחרים הרבה יותר, זה נמשך עם חלק מאנשי הנשיא ניקסון, עובר לג'ראלד פורד הרפובליקאי שהחליף את הנשיא המתפטר והפסיד אח"כ לקארטר הדמוקרטי, ממשיך עם בוש האב שהפך אותו לשר ההגנה והסגל שלו בבית הלבן , עם בוש הבן שמינה אותו לסגן נשיא ולצידם גם את קונדוליסה רייס, קולין פאוול, בין השאר – כולן דמויות המופיעות בסרט באיפור מתאים בסגנון SNL ו"ארץ נהדרת". תפקיד מרכזי בקידום הקריירה הקופצנית של צ'ייני ממלאת אשתו לין הדוחפת אותו כל הזמן, תומכת בו ומציעה את הבסיס האיתן ואפילו מחליפה אותו במסעות בחירות כאשר הוא לוקה שוב ושוב בליבו.
אבל כל אלה הם רק אפיזודות שבאות לשרת את הדמות המרכזית שעיקר ההצלחה שלה, בסרט, הוא הביצוע המדויק של כריסטיאן בייל בחיקוי הג'סטות החיצוניות של צ'ייני. וכמובן הדמיון שנעזר במאפרות נפלאות שודאי יתוגמלו כיאות בטקס האוסקר המתקרב.
בראש ובראשונה מדובר כאן על תסריט לקוי. משום חוסר רצון שאולי מבוסס על חוסר יכולת לשחזר ולעצב את הביוגרפיה של אחד האנשים החשאיים יותר, הסגורים יותר והאניגמטיים יותר בהיסטוריה של השנים האחרונות בוושינגטון מוותר מקיי על מהלך כרונולוגי וסדור של האירועים בחיי הגיבור שלו ועובר לפרקטיקה של טפאס, של טעימות. וינייטות, מה שנקרא. רגע פה ורגע שם אנחנו מקפצים עימו לאורך השנים בעזרתו של מספר שהוא מן פורסט גאמפ מתוחכם, החל משנות השישים של המאה הקודמת ועד אמצע העשור הראשון של המאה ה 21, ונוחתים בכל פעם אונס לתוך פרק כזה או אחר בחייו הפוליטיים. בין לבין, בעריכה יומרנית ושגויה שיש בה הרבה רגעים של חושך (שנבין שאנחנו משנים אזור זמן…), כותרות מפרשות ומכוונות, צילומי תעודה ולא מעט נסיונות לשימוש די מגוחך של תאורית המונטז' האינטלקטואלי של אייזנשטיין על פי המוסר העקום של מייקל מור, בנסיונות פתטיים נוספים להעמקת המרחב האסוציאטיבי שלנו, ממשיך הסרט להתקדם לעבר סוף הקריירה.
כך, לדוגמה ברגעים בהם מדמה מקיי את צ'ייני לאריה הטורף את קרבנו וכך למשל בהכנסת קליפ קריקטורי, וכך בסצנה שבה מנסה בוש הבן, בדרך למסע הבחירות לנשיאות לשכנע את הפוליטיקאי המשופשף כבר, חובב הדייג לרוץ לצידו כסגן נשיא וצ'ייני צד אותו בחכתו באמנות של מקצוען להסכים לכל הדרישות הכוחניות שיעניקו לו את השליטה המעשית בבית הלבן. ואת אלה הוא יממש בתקופת המלחמה עם עירק וגם אחריה.
כריסטיאן בייל לוחש כאן את התפקיד בחיוך עקום כל הדרך אל האוסקר. החבורה של ווטרני הוליווד אוהבת פורים שפיל כזה של שחקנים המגלמים דמויות היסטוריות אקסצנטריות, כאלה שמוכנים לשנות מצבי צבירה פיסיים בשביל התפקיד. לא לשכוח שבייל, השומר אמונים למקיי כבר לא מהיום העלה 30 ק"ג למשקלו בשביל התפקיד. לידו איימי אדמס המתבגרת היטב לתפקידים עבים יותר ויותר ונדחקת כאן למסגרת דרמטית שיש בה כפיות טובה לא מעט. היא יכולה הרבה יותר ממה שמקיי מאפשר לה. סטיב קארל לעומת זאת, חברו הנאמן של מקיי, מציע פרודיה צחקנית לדמותו של ראמספלד המלווה את הסרט משלבים ראשונים ועד סוף וסאם רוקוול הוא בוש הבן, אדיוטי ונאמן למקור. אליסון פיל כבתו של צ'ייני, אדי מרסן כפול וולפוביץ וליסהגיי האמילטון כקונדוליסה רייס, טיילור פרי כקולין פאוול וביל קאמפ כג'ראלד פורד מנגנים כאן כלי שני כתפאורה מאופרת גם הם, באים לרגעים ונעלמים.
"סגן הנשיא" אינו סרט רע, לרגעים הוא אפילו מעורר עיניין ואפילו משעשע ברגעים ציניים שלו. אבל נדמה לי שלמרות המאמצים הנואשים של מקיי לספר את סיפורו באופן לא שיגרתי אולי בגללם, התוצאה הסופית פשוט לא תופסת גובה. ולדמות אניגמטית ואפלה כמו צ'ייני מגיע יותר.
"סגן הנשיא" – 7 בסולם אורשר
Vice