הקורונה זינבה בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים הגדול של ברלין דווקא בימים של חילוף משמרות וכיוונון מחדש. זאת היתה קבלת פנים חמוצה מאוד לשני המנהלים החדשים של האירוע הקולנועי שניסה לשנס מותנים ולהחזיר עטרה ליושנה לאחר השמות שעשה בו המנהל הקודם, ליצן אחד ושמו דיטר קוסליק.
מריאט ריסנביק המנהלת החדשה של הפסטיבל וקרלו שאטריאן המנהל האמנותי ניסו לשנות מסגרות, לשפץ, לקלף פרסים ולטייח חדשים, בדיוק כשהמגפה העולמית נגסה בשולי החגיגה והעיבה על הכוונות הטובות. וכך, רבים מהמשתתפים שהגיעו למרות הכל מיהרו לעזוב עוד לפני שכבו האורות בארמון הפסטיבלים הצמוד לקזינו הגדול של העיר.
אבל הגרמנים, בניגוד למקרים דומים קרוב לנו במזרח התיכון לומדים להתארגן ובשנה האחרונה הפיקו לקחים והסיקו מסקנות והחליטו וגם קיימו מסגרות אלטרנטיביות, מותאמות למצב, מסגרות שעובדות לפסטיבל שלהם, כך מסתבר. בהעדר אפשרת לכנס עם רב באולמות של הפסטיבל הוא חולק לשני חלקים. הראשון, שהסתיים ממש בימים אלה קיים און ליין את שוק הסרטים ולצידו עוד כמה מסגרות סגורות לקהל המיועדות רק לאנשי המקצוע. מפיקים, מפיצים, בעלי בתי קולנוע וגם כמה עיתונאים שקיבלו את הקישור לראות את הסרטים שנבחרו לתחרות. היחידים שראו את הסרטים באולם קולנוע הם חברי וועדות השיפוט של הפסטיבל שבכל זאת התכנסו בברלין והחליטו מיהם הסרטים שזכו השנה בפרסים היוקרתיים.
חלק שני של הפסטיבל, זה שיהיה פתוח לקהל בתקווה שהמצב הבריאותי בברלין יאפשר זאת יערך בקיץ, ואז יוקרנו הסרטים באולמות הקולנוע ויערכו הטקסים בהם יוענקו הפרסים עליהם הוכרז כבר עכשיו. 15 מסרטי התחרות, כמו הסרטים במסגרות הנוספות, המקבילות (ENCOUNTERS , פנורמה, פורום, הסרטים המיוחדים וסרטי הנוער) נחשפו בחטף מסיבות ברורות (המפיקים שלהם עדיין לא רוצים שיתרוצצו להם ברשת) בחמישה ימים מרוכזים מאוד והציעו חלופה אינטימית, לא מאוד לא נוחה ודי מעניינת להתרוצצות בקור המקפיא של הבירה הגרמנית בעונה זאת של השנה. נכון שלראות סרטים בבית, מול המסך של הטלוויזיה זאת לא הכוונה המוצהרת של היוצרים, אבל יש באפשרות הזאת לא מעט יתרונות. של יכולת ריכוז, למשל.
ראיתי את מירב הסרטים של התחרות, את כולם חסר אחד ז"א, והיחיד שנבצר ממני היה הסרט האיראני "הבלדה לפרה הלבנה" של בהטש סנאיה שנחסם לצפיה מטעם משלחיו לכמה ארצות, כולל ישראל. הסרט, כנראה לא עשה רושם גם על חבר השופטים שכלל את הבמאים זוכי "דב הזהב" משנים קודמות והוא לא זכה לשום פרס שהוא. השנה ניכרה נטיה בולטת של המארגנים לאסוף סרטים, רובם מעניינים הרבה יותר מהאוספים של השנים האחרונות, אולם כאלה שכמות הטקסטים בהם אדירה, כמעט תיאטרלית שמעלה שאלה האם מתפתחת כאן אופנה חדשה לדבר קולנוע ולשמוע (או לקרא אותו בתרגום) במקום להראות אותו. רשימת הסרטים המופיעה כאן מציעה את הסדר של עניין והערכה שעוררה בי אסופת השנה, כלומר בעצם הדרוג יש התחייבות מצידי לאיכות ועיניין.
לדעתי הסרט הטוב ביותר שהוקרן בתחרות השנה, ללא ספק היה הארוך ביותר, "מר בכמן והכיתה שלו", סרטה בן שלוש וחצי השעות של מריה ספת' שעוקבת אחרי מורה בעיירה גרמנית, אי שם צפונית לפרנקפורט והדרך שבה הוא מוליך את התלמידים שלו שכמעט כולם בני מהגרים, אל גיבוש אנושי ומיצוי יכולות. אם היה סרט הומאני בתחרות, "מר בכמן והכיתה שלו" הוא הדוגמה המובהקת לסרט שכזה. נכון שראינו כבר לא מעט סרטים על מורים שמשנים כיוונים בחייהם של התלמידים שלהם, סרטים המתפרשים מהמלודרמות ההוליוודיות ועד הריאליזם הדוגמטי של הקולנוע הסיני. בפרדיגמה אין כל חידוש והעיניין, כמו היכולת כאן היא דרך הסיפור ועקשנות המעקב אחרי היחיד והקבוצה. בכמן הוא אדם מזדקן, רגעים לפני הפנסיה שלו שרואה בהוראה שליחות יותר מאשר מקצוע. הכיתה שלו, שחלק גדול מאזרחיה הצעירים הם מהגרים שאפילו מתקשים עדיין לדבר גרמנית ותלויים מאוד במורשת ממנה הגיעו, בעיקר מתורכיה, מרכז אסיה וארצות הבלקן העניות, היא תערובת שצריך להתיך מחדש כל תלמיד לעצמו וכולם האחד אל השני. בסבלנות אין קץ, באהבה, בניסיון חיים אדיר ובכישרון למוסיקה ועם גיטרה ביד והרבה חום בלב, הוא מצליח לחבר את הבודדים ליחידה אחת. הכיתה שלו נראית אחרת, מתנהגת אחרת, מתגבשת אחרת ויודעת להכיר תודה. בעידן עצבני ומתוח כשלנו למי יש רצון להקדיש כמעט ארבע שעות לישיבה מול מסך, וגם אני חשבתי לקצר תהליכים. אבל פשוט לא יכולתי. הקסם עובר גם עם מסך ביתי.
סרט מרשים ביותר נוסף הוא ” Natural Light" של ההונגרי דנש נאגי, למרות שעל מקוריות לא הייתי מעניק לו ציון לשבח. קשה להתחמק כאן ממחשבה מטרידה מעט באשר להשפעתו של במאי הונגרי מרתק אחר, לסלו נמש שסרטו "הבן של שאול" שימש מן הסתם לדנש השראה, ואולי גם יותר. כמו "הבן של שאול", גם " Natural Light" מתרחש בזמן מלחמה העולם השניה, אולם הוא מתרכז בעיקר בדמותו של קורפורל הונגרי מחיל המצב שהוצמד לגרמנים כבשר תותחים כדי לשמור על הטריטוריות הכבושות של ברית המועצות וכדי להילחם בפרטיזנים של היערות בגבול אוקראינה. איסטוואן סמטקה הוא חלק מיחידה הונגרית מיוחדת כזאת שעוברת מכפר לכפר כדי לחפש קבוצות פרטיזנים. תוך כדי מסע מפרך ובוצי בדרך לכפר נידח נקלעת הפלוגה שלו במארב ובמהלך הקרב שמתפתח נהרג הקצין המפקד. עכשיו, כבעל הדרגה הגבוהה ביחידה סמטקה חייב לקחת פיקוד וכשהוא משוטט בביצה מעופשת, הוא מנחה את הניצולים בחזרה לכפר כבוש. שם, בבוא תגבורת הוא נשלח ע"י הקצין האחראי לסיור המרחיק אותו מהכפר שבו מתבצע בינתיים קטל נוראי של המקומיים, כנקמה אכזרית. כשהוא חוזר לכפר הוא חוה את הטראומה שלא תעזוב אותו יותר.
וכמו "הבן של שאול" גם סרטו של דנש מצולם מקרוב מאוד ונצמד ברוב הזמן לפניה הבוציות, אפורות חומות של הדמות הראשית, משרטט את דיוקנו בצבעים קודרים, מונוכרומטים כמעט ואפלים המשקפים את מצבו הפנימי של הקורפורל. וכך באור הטבעי ובאפלה יחסית הוא מנסה להציע את נקודת מבטו, כמעט לא מעורבת שמביטה על הזוועות של המלחמה, על עליבותן של הדמויות – כובשים ונכבשים כדי להעלות שאלות של מוסר. מהי מידת האחריות גם של אלה שרק מביטים מהצד על הזוועות, שלא נוטלים בהן אמנם חלק אולם לא עושים דבר כדי למנוע. מה אחריות הרוב הכנוע שממלא פקודות שאולי אינו מסכים עימן. על נוולותה של המלחמה ועל רשעות האדם, על החייתיות שאינה אנושית והאם יש באמת הבדל בין אדם המבוסס בביצה הטובענית של קיום עלוב ובין הבהמה המבוססת לצידו. לראות, להזדעזע ולהריע בעיקר לצלם הנפלא תמאש דובוס שכבר ששיתף פעולה פעמיים עם דנש ומצליח לעצב את פניו של פרנץ זאבו בתפקיד הראשי כמו את תמונת הנוף מן השאול בו מתרחש הסרט.
את ” Bad Luck Banging or Loony Porn" של ראדו ג'ודה הרומני ראיתי פעמיים, בעיקר משום שאחרי הצפיה הראשונה פשוט לא יכולתי לסבול את הסרט. אבל זכותו של ג'ודה עומדת לו מסרט קודם שלו שאהבתי מאוד "לא אכפת לי שההיסטוריה תזכור אותנו כברברים" והחלטתי לתת לו הזדמנות שניה. ההתרשמות הפעם היתה שונה לחלוטין ונדמה לי עכשיו שהסרט הוא אחד החשובים שהוקרנו בפסטיבל. הסיבה להתנכרותי בפעם הראשונה היתה בעיקר מתופעה שחזרה על עצמה פעמים רבות בהיצע של סרטי השנה בברלין והיא פטפטת יתר מתארכת לעייפה שנטמעה בשוטים ארוכים, כמעט אין סופיים ובסצנות נמתחות לעיתים על שליש סרט ואולי גם יותר. גם כאן מחלק ג'ודה את הסרט שלו לארבעה פרקים עיקריים שלמראית עיין יש בהם טרחנות קולנועית. ומשום שהשפה הרומנית אינה שגורה על פי והתרגום האנגלי התחלף במהירות כזאת שלא אפשרה מעקב אחראי אחרי כל הטקסטים, רק בצפיה השניה, המוקפדת הצלחתי לעקוב אחרי כל (או לפחות מירב) הנושאים הפזורים בסרט.
גם ב"לא איכפת לי" וגם כאן עוסק ג'ודה בתפקידה של האמנות בשיקוף וביאור המציאות שבה אנחנו חיים ובחשיפת הצביעות החברתית (במקרה שלו) ברומניה של ימינו, בה טבולים חיינו, בלא יכולת להבחין בה במבט ישיר. האמנות, במקרה של " Bad Luck Banging" היא הקולנוע ובמקרה של "לא איכפת לי" זאת היתה מסכת תיאטרלית חגיגית בכיכר מרכזית של העיר, היא המראה בעזרתה משתקף הכיעור, הפריזמה שמאפשרת לנו לבחון את עצמנו ואולי גם להשיב מלחמה כדי להביא להכרה שסופה אולי תיקון, לעיתים גם תיקון אלים. המשל שלו מחזיר אותנו לסיפור המיתולוגי של המלחמה במפלצת הגורגונה, מדוזה שמבט ישיר בה היה מקפיא למוות את כל מי שניסה להרוג אותה, אך האלה אתנה העניקה ללוחם פרסאוס מגן, שהיה מלוטש כמו מראה, ובעזרתו הוא היה יכול להתקרב אל המפלצת ללא פגע, כיוון שהוא הביט בהשתקפותה ולא בדמותה האמיתית, ולקטול אותה עם החרב המעוקלת שקיבל מהרמס, שליח האלים. הנמשל, לפחות על פי מילון מצולם שמציע ג"ודה באחד מפרקי הסרט, הוא הקולנוע שמציע לנו, בהכוונת הנראטיב העלילתי והמצלמה שלו את הפרוש והפתרון למצב המחורבן של החברה הרצחנית בה אנו חיים.
הפתיחה של הסרט חדה ומהממת. עוד לפני כותרות, עוד לפני שיצבנו בידינו את חבית הקרטון של הפופקורן וכוס הקולה מוטחת בנו סצנה פורנוגרפית מלא-מלא. גברת ואדון מבצעים זה בזה מעשי מין שלא היו מביישים כל סרט פורנוגרפי שלא מסתיר דבר. חמש דקות של אודיו ויזואליה רותחת. בעשרים ומשהו הדקות הבאות אנחנו מלווים את הגברת המתרוצצת בעצבנות ברחובות עמוסי השלטים של בוקרשט ומנסה לברר בטלפון עם בעלה איך הגיע הסרטון הנ"ל המתאר רגעים מחייהם הפרטיים לאינטרנט, איך ניתן למנוע את הפצתו הויראלית הזריזה ומה אפשר לעשות כדי לשמר את מקומה כמורה ומחנכת לצעירי רומניה. היא הולכת והולכת והולכת, רחוב ועוד רחוב, שיער פזור ושיער אסוף, בלונג שוטים המלווים אותה וחושפים את המציאות של העיר הגדולה ואזרחיה המקפידים, חייבים לאמר על חבישת מסכות. סרט בתוך מגפת קורונה.
מכאן עובר ג'ודה לפרק שלישי שמציע מילון, רווי פירושים ארסיים, ציניים, סטיריים וביקורתיים על שורה של נושאים שיעלו בחלק הבא. המילון הוא אוסף קליפים של אנשים, מקומות, רישומים שיזכו לפרושים ששמים אותם בקונטקסט אחר לחלוטין המשרת את הקו הלוחמני של הסרט. בפרק הרביעי הארוך והמסכם מתרחש הדיון, המפגש של נציגי ההורים של כיתתה של המורה שמעלים את טענותיהם וצריכים להחליט בסופו על גורלה. לחזור וללמד או גרוש מבית הספר. והדיון הזה עמוס בנושאים שחושפים אתת פרצופה של החברה הרומנית הבורגנית, של אנשי הצבא, של המקצועות החופשיים ושל עקרות הבית המתוסכלות ושל הבורים שחיים את הקונצנזוס והדעות הקדומות החשוכות ביותר. וכאן מבעבעות האנטישמיות, הסקסיזם, שנאת הלהט"בים, היחס למין, דחית הזרים ובעיקר סגירת חשבונות אישיים. זאת המפלצת, המדוזה אותה יש למגר וסופו של הסרט מציע כמה פתרונות אופציונאליים משעשעים-אלימים כאלה.
שונה לחלוטין אך חביב הוא סרטה של סלין שיאמה "Petite Maman " סיפורה של נטלי בת השמונה שמגיעה לבית סבתה עם הוריה כדי לפנות את בית הסבתא שמתה. בית בו גדלה אמה. באותו יום שהאם עוזבת לפתע פוגשת נטלי את מריון, ילדה בת גילה שדומה לה דמיון מפתיע והיא לוקחת אותה לביתה שדומה אף הוא דמיון מפתיע לביתה של הסבתא. השתיים הופכות לחברות נפש, מבלות שעות ביער הסמוך, בבית העץ בו בילתה גם האם בילדותה ורק הצורך להיפרד בשל ניתוח דחוף של מריון מפריד בין השתיים. כן, זהו סרט רווי אלמנטים מטפיסיים המתרחש בדמיונה של נטלי כשמריון היא למעשה התגלמות של האם שנעלמה וחוזרת. סרט עדין ורגיש על ילדות, התבגרות, חברות וצורך באהבת אם המצולם במתינות מרגיעה של שלכת כתומה.
מריה שרדר לוקחת אותנו לרומנטיקה עתידנית בסיינס פיקשן צפויה ודי רדוד שלה " I’m Your Man" בסיפורה של מדענית , כבר לא צעירה העובדת כחוקרת במוזיאון הפרגמון בברלין שמסכימה, כדי לזכות במענק מחקר למימון התזה שלה להשתתף בניסוי שבו מוצמד לה רובוט היומנואיד חדשני בעל אינטיליגנציה מלאכותית המתוכנת לשרת אותה באופן המושלם ביותר. הם צריכים להיות ביחד שלושה שבועות שבהם היא מתנסה ביכולות של הרובוט המצודד. מה שמתחיל באנטגוניזם ברור הופך לסיפור של הכרה הדדית והסוף, כן חברים, אותו תוכלו לנחש. מוסר ההשכל הוא שיצור כזה בסביבה הוא אולי נוח, אבל הוא מגביל את מעוף החשיבה העצמית ושגם לבעלי אינטיליגנציה מלאכותי יש רגש. סרט עם תחושה לא נוחה של פלסטיק ועשיה סינתטית, גם בתוכן, גם במשחק ובעיקר בצילום הכרומטי מידי.
שני הסרטים הבאים סבלו ממש מתסמונת הטקסט שאינו נגמר והשוטים הארוכים, מה שעשו אותם דומים יותר להצגת תאטרון מאשר לניצול נכון של אפשרויות הקולנוע. הראשון הוא " Introduction" של הבמאי הקוריאני הונג סאנגסו שמציע, בשחור לבן ובצילום מגורען כמה אפיזודות מתארכות ומפוטפטות. אלה הם סיפורים המקושרים באופן מאוד מקרי המוקפצים בזמן ובמקום המאכלסים צעיר קוריאני, חברתו שנוסעת ללמוד בברלין, חבר שלו החולק עימו חלומות, אביו הרופא, אמו המנסה לקדם אותו, שחקן וותיק ואמנית שמנסה ליצור בעיר הגדולה והרחוקה. התחושה כאן היא של פרומו מתארך לסרט או אם תרצו "אפוריזם פואטי ופילוסופי" כהגדרת המארגנים. לא כל כך מצאתי.
הסרט השני הוא " Forest – I See You Everywhere " של בנס פליגהאוף מהונגריה המנסה, לדבריו לבדוק מיקרוקוסמוס אנתרופולוגי במערכות יחסים של זוגות וקרובים שעושים חשבונות נפש כדי לסנטז מהם את הקיום המעורער שלהם. שוטים ארוכים עד כאב עיניים ומצלמה המתקרבת לקלוזים שאין להם תמיד משמעות, מוחזקת ביד רועדת ומחפשת סיפור ועיניין. צבר מערכונים שיש בהם יותר יומרה מתוכן, ובוודאי מאבדים עיניין במסגרת הזאת של הצמצום הקולנועי. דל תקציב, שחקנים חובבים לצד מקצועיים ויומרני עד כאב.
שני סרטים שגיבוריהם שוטרים הוצגו כאן, שונים מאוד במוצאם. האחד צרפתי, סרט מיין סטרימי ומסחרי " Drift Away " של קסאבייה בובאה עם ג'רמי רנייה בתפקיד הראשי על שוטר בעיירה קטנה בצרפת שמסתבך בהריגה בשגגה של חקלאי שאיבד את משקו בשל המצב הכלכלי ויוצא לשייט באוקיאנוס על סירה קטנה כדי לעשות לעצמו חשבון נפש. והשני " A Cop Movie" המקסיקאי של אלונזו רואיזפלסיוז, סטירה על המשטרה המקומית באסופה של אירועים מצולמים המלווים בסיפורים אישיים בפס הקול.
ואי אפשר פסטיבל גרמני בלי כמה סרטים תוצרת ביית. בנוסף ל" I’m Your Man" הוצגו גם Fabian" – Going to the Dogs " של דומיניק גראף עם טום שילינג בתפקיד יקוב פאביאן בעיבוד חופשי, אקסטראווגנטי ולא תמיד מעניין של ספרו של אריך קסטנר על גרמניה המתבהמת של תחילת שנות השלושים. יש לי בעיה עם שחזורים היסטוריים שנראים כמעט תמיד לא אמינים והסרט אינו שונה מאוד בעיניין זה. "Next Door " של דניאל ברול ובכיכובו על פי רעיון שלו ההולך אחרי שחקן ברלינאי המקווה לתפקיד בבלוקבסטר שיקפיץ את הפופולאריות העולמית שלו ובדרך לאודישן הוא פוגש תושב השכונה בה הוא גר, פעם מזרח ברלין המוזנח והיום איזור מבוקש. בשיחה המתפתחת בבאר השכונתי הוא זוכה לביקורת לא נעימה. סרט על ג'נטריפיקציה, על יחסיות החיים ועל מעמדות ואנשים המאכלסים אותם. רגעים משעשעים לצד צפויים בסרט המתרחש ברובו באתר אחד אבל מצליח לחמוק מקלסטרופוביה. דווקא פיטר קורט, העזר מנגד גונב את ההצגה. סרט מסחרי שכנראה עוד נפגוש.
לסיום סרט קטן, חביב ולא יומרני של ריוסוקי המגושי "Wheel of Fortune and Fantasy " מחבר גם הוא שלושה סיפורים שבמרכזם נשים. שלושת הפרקים מספרים סיפורים על משולש אהבה לא צפוי, שתי חברות והגבר שבניהן. על מלכודת פיתוי כושלת שבו סטודנטית לשעבר מנסה להרשיע פרופסור שלה, סופר ידוע שפגע בידיד שלה. ועל מפגש הנובע מאי הבנה שהופך לצורך כפול של שתי גיבורות הסיפור. מגע עדין ויכולת אסתטית מוכחת.
על הסרט הגרוזיני "What Do We See When We Look at the Sky?" של אלכסנדרה קוברידזה, סרט שטובע בקלישאות, בטקסטים מבולבלים ובעייפות יתר על תוצאות מפגש מקרי באמת אין לי מה לאמר.
להלן הפרסים שחולקו ע"י חבר השופטים :
"דב הזהב" – Bad Luck Banging or Loony Porn
"דב הכסף" והפרס הגדול של השופטים : Wheel of Fortune and Fantasy
"דב הכסף" ופרס השופטים – Mr Bachmann and His Class
פרס הבימוי – דנש נאגי על Natural Light
פרס המשחק ראשי – מארן איגרט על תפקידה ב I'm Your Man
פרס משחק משני – לילה קיזלינגר על תפקידה ב Forest – I See You Everywhere
פרס התסריט – הונג סאנגסו על הסרט Introduction
תרומה אמנותית – איבראן אסוואד על עריכת הסרט A Cop Movie.
וזה כל ההבדל…