מצמוץ אחד ועוד אחד והנה הפסטיבל כבר לקראת סיום. ועדות השיפוט סיכמו את החלטותיהן, הערב יערך הטקס בו יוכרזו הזוכים, עוד יומיים של הקרנות למאחרים בנשף וזהו. חוזרים לשיגרה. בימים האחרונים הוצעו עוד כמה סרטים נפלאים ולאלה שישארו ויוכלו אולי לתפוס הקרנה מאוחרת, או לאלה שיכולים רק להתרשם מהתרשמותנו ולעקוב, ביוזמתם אחרי הסרטים גם מחוץ למסגרת המסודרת של פסטיבל או הפצה רשמית בבתי קולנוע, הנה עוד כמה הצעות לתשומת לב.
"הרוכב" – לא להאמין אבל סרטים אמריקאים זה לא רק הוליווד וסרטי גסות הרוח של מורשת אפאטו-רוגן או המגפילמים של קאמרון ודומיו. הנה סרט קטן, צנוע, אנושי של הקולנוע העצמאי שמציע מבט אל אחורי הקלעים של אחד מסמלי האמריקנה – הרודיאו. והמבט כואב, אוהב, רגיש. בניגוד לצהלות הסוסים וגעיות הפרים וגאווה הרוכבים על יצורי הפרא הללו המקפצים ומנסים להטיל את הרוכבים האמיצים והמיומנים שלהם מגבם אל הארץ בזירות מוקפות גדרות עץ וקהל של מקומיים מריעים, התמונה שמציירת קלואי ז'או היא תמונה של כאב, של תקוות גדולות ושל יצרים שבורים. במאית אישה חודרת כאן ברגישות מופלאה אל עולמם של הגברים הצעירים שמוכנים להקריב הכל, כולל בריאותם, שלמות גופם ואפילו את חייהם תמורת דקת התהילה על גב הבהמה המנער אותם ארצה. ז'או עוקבת אחרי מי שיכול להיות כוכב כזה, בריידי בלאקבורן שאת שמו אתם אפילו לא מכירים, מיד לאחר פציעתו החמורה מפרסותיו של סוס משתולל ששבר את גולגלתו עד כדי הצורך להחליף חלק ממנה בפלטינה. הפציעה החמורה שפגעה גם ביכולתו הפיסית של בריידי להמשיך ולרכב דוחקת אותו למשרה זמנית בסופרמקרט מקומי ולהחלטה לחזור לתהילת הרודיאו ויהי מה.
ז'או מלווה אותו ברגעים הקשים שלו, בפגישות עם החברים שעדיין מתחרים, בקשר שלו עם אביו הלוזר קאובוי חסר השכלה כמו בנו, עם אחותו האוטיסטית, עם חברו שהפך משותק לחלוטין עקב פציעה באחת התחרויות, עם סוס שהוא קונה לעצמו ומצליח לאלפו באחת הסצנות הכי יפות בסרט, ובכלל עם העולם הגברי הזה שהולך ונעלם ומשאיר אחריו שברי אדם שנאחזים בכל זאת במסורת גוועת, של אלה שמוכנים לשלם את המחיר הכבד של רגע תהילה חולף. היא מפגישה אותנו עם עולם עלוב, קשה יום, עם דמויות שחיות על שאריות מיתוס כמעט בחוסר כל, בני אדם שמה שמחזיק אותם זאת ההרגשה שיש להם יעוד והם יעשו הכל כדי לקיים אותו. ז'או משתמשת כאן בטכניקה של סרט תעודי, עם הרבה דמויות המשחקות את עצמן וכך מצליחה להעניק לסרט את הכוח והאמינות שהופכים אותו לפנינה קטנה ומרגשת.
"פרוייקט פלורידה" – מאותה משפחה קולנועית ובסגנון דומה, של סרט כמו תיעודי, מביא שון בייקר את סיפור הוויט טראש של הרוב הדומם האמריקאי. הסרט מתרכז בשלושה-ארבעה ילדים בני פחות מעשר החיים במוטל זול באורלנדו, לא רחוק מפארק השעשועים של דיסני. במתחם המצועצע יש כמה אכסניות כאלה, יש המותאמות לתיירים עשירים שבאים לפארק לבילוי של כמה ימים ומתאכסנים בתנאים משופרים, ולצד השכונה המטופחת נמצאים גם כמה מוטלים של דיור זול המשמשים גם מקום מגורים אופציונאלי לקשי יום. אחת מהן היא היילי, בעצמה ילדה משולחת בת 22 ואם לאחת הילדות המתרוצצות במתחמים עם חבריה וממלאים את הימים במעשי קונדס. היילי אינה עובדת ואת הכסף לקיום היא מלקטת ממכירה אסורה של פרודוקטים שהיא קונה בהנחה, מגניבות קטנות ומזנות. מנהלו של המוטל ומי שאחראי על חיי האורחים-תושבים , מגולם ע"י וויליאם דפו הנפלא, מנסה לעזור, לתווך, לשמור, לנזוף, להשכין שלום, לרצות את מנהליו, בתפקיד אלוהים זעיר של המקום המכיל כל כך הרבה שמחה מחד וחיים עלובים מאידך.
היילי חיה מהיד אל הפה. היא מתקשה לשלם את שכר הדירה, היא מתקשה לשלוט בבתה הקטנה, היא מתקשה לשמור על יחסי החברות עם שכנה שעוזרת להם. היא מהירת חימה, אימפולסיבית, חיה אנושית שעושה הכל כדי למשוך יום ועוד יום, בלי עתיד ועם הווה חסר תוחלת. ומנגד הילדים שבשבילם הסביבה היא סוג של גן עדן חסר עכבות, חסר גבולות וחסר איסורים כמעט, והעליצות שלהם גם אם היא הרסנית ומסוכנת ומעליבה לעיתים, היא מדבקת. בייקר מצליח להתקרב קרוב מאוד לדמויותיו, לשרטט אותן באופן מדוייק ומרגש ולהביא תמונה ריאליסטית צורבת של מי שהגשמת חלומות עבורו היא סוג של אגדה.
"כלב" – סמואל בנשיטרית מציע לנו משל ציני ונוקב על הקונפורמיזם. ז'אק הוא מהאנשים הקטנים שהחיים עוברים להם מלמעלה. מן דמות חנוך לוינית המיטלטל כמו סירה בלא מפרש אחרי הזרמים של החיים. ברגע מסויים, והוא כבר נשוי וילד ובית , מודיעה לו הגברת שהיא אלרגית לנוכחותו ועד שזה יעבור הוא חייב לעזוב את הבית. ומשום שהאלרגיה לא תעבור לעולם, היציאה מהביית תהיה טרמינאלית. ז'אק מגיע לחנות שמוכרת בעלי חיים ואביזרים נילווים ויוצא ממנה עם כלב קטנטן, רצועה, מרבץ ענקי לכלב ואופציה לאילוף, אבל פחות אלף יורו בכיס. דקה אח"כ הכלב ידרס ע"י אוטובוס וז'אק ישאר עם כל השאר. הוא מוצא מקלט בבית מלון כדי להעביר את הלילות הבאים וחוזר אל בעל החנות בדרישה של הכסף על האילוף שהרי הכלב איננו ומכאן מתחילה סאגה אמיתית ההופכת את הגיבור שלנו לכלב. קצת צ'אפלין פאטי ארבקאל.
הסרט, אלגוריה על חיי הרוב הדומם, אלה המצייתים לפקודות של מי שהם חושבים טובים וחזקים ומצליחים מהם, על אלה שלא שואלים שאלות והולכים אחרי המקובל, על תופעת העדריות בכוח המשתלטת על חלשי האופי שמוכנים להקריב את העצמאות שלהם לטובם שקט סביבתי וקיומי. נכון שברגע מסויים , כאשר העריצות גוברת יבוא יום תשלום ונקם, אבל גם הוא לא מספיק כדי לשנות את הפסיביות המוטבעת, הרצון בשקט ובאהבה.
קולנוע ישראלי: בעקבות ההערה שקיבלתי כאן על ההתיחסות המינימאלית לקולנוע הישראלי אומר כך : ההתרשמות מסרטים בפסטיבל, בקיבולות של ארבעה סרטים ליום אינה מאפשרת הבחנות מדוייקות וכניסה לעומקו של כל סרט. המבט הוא קטלוגי, ראשוני ומרפרף ולכן אין לי כוונה לבקר ולנתח את הסרטים הללו לעומק. אני מביא כאן רק התרשמות ראשונה וכללית שיזכו להעמקה אם וכאשר יגיעו למסך המסחרי.
ובמסגרת הבהרות אלה אני רוצה לציין לטובה שני סרטים שבלטו מעל האחרים : "הבן דוד", סרטו הריאליסטי, המדוייק והאמיץ של צחי גראד, סרט העוסק בהתלהמות ההסטריה המקומית שהיא כל כך ישראלית וכל כך מעוותת ויום יומית. נפתלי, גיבור הסרט שחי במושב במרכז הארץ שוכר פועל ערבי לעזרה בשיפוץ מחסן בחצר המשק. רוצה הגורל ובאותו בוקר מותקפת מינית נערה אוטיסטית שחיה במושב. התושבים חושדים כמובן בערבי ומעגל האיום עליו ועל נפתלי הולך ונסגר באלימות גוברת. הסרט שמציע גראד – תסריט, בימוי ומשחק בתפקיד הראשי הוא אניקדוטה אלימה ומהבהבת על יחסינו לאחר, על הדעות הקדומות שלנו ועל שטיפת המוח הקיבוצית והמטומטמת שבה אנחנו חיים. הדרך של גראד אלינו היא ישירה, מחוספסת, ברורה ואפילו מרגשת.
"העדות" – בלי שואה הרי אי אפשר. סרטו של עמיחי גרינברג המחזיר אותנו לעיסוק בטראומה הגדולה, הפעם עם טעם של סרט מתח. יואל הוא הסטוריון חרדי החוקר פרשיה של טבח יהודים באוסטריה, ממש לקראת סוף המלחמה. הוא אוסף עדויות, מחפש את קבר האחים בלא הצלחה כשהוא נלחם גם נגד הזמן. העיירה בה נערך הטבח עומדת להרחיב את גבולותיה ולפני שיתכסה השדה בשלמת בטון ומלט הוא חייב למצוא את הקברים. במהלך החקירות שלו הוא מגלה פרט דרמטי על חייו וחיי משפחתו שמכניס אותו לדילמה מוסרית ודתית. הסרט בכיכובו של אורי פפר מוגש בשפה קולנועית קולחת שיש בה לא מעט עיניין ויכול להעמיד שאלות קיומיות בפני מי שמוצא עצמו מעורב.