בגל שוטף של קולנוע עולמי, גם ואולי בייחוד כזה המשתמש כאמצעי ייצור ביכולות המחשב והאנימציה קשה מאוד למצוא היום סרט שהוא באמת באמת נפלא. "צורת המים", סרטו של גוירמו דל טורו המקסיקאני המועמד ל- 13 פרסי אוסקר מתקרב הוא בודאי אחד כזה. זהו סרט המצטרף לשורה לא ארוכה של אגדות קולנועיות שישארו, אני בטוח, עמוק בתודעה של יוצרי וצופי הקולנוע.
סידני פולק, במאי של כמה וכמה סרטים הוליוודיים חשובים ("הם יורים גם בסוסים", "שלושת ימי הקונדור" "טוטסי" ו"זכרונות מאפריקה" בין השאר) אמר פעם על סרטו "כך היינו" עם רוברט רדפורד וברברה סטרייסנד שהקהל צורב בליבו סרטים שנגמרים כשזוג האוהבים לא מצליחים להתאחד בסופם, כשהוא מכוון גם למלודרמה הגדולה מכולם "קזבלנקה" והסוף האמביוולנטי הבלתי נשכח שלה. האיחוד-לא איחוד בין זוג האוהבים בסרטים החרוטים על לב, בעיקר באגדות הרומנטיות המסתיימות אמנם במיזוג אוטופי לא תמיד מתרחש על רקע של חיים בזוגיות מאושרת אלא לעיתים הקשר שנמשך הוא מטפיסי, בהעדר אפשרות אחרת. החיים הם פתרון אחד לסוגיה, והאופציה של המוות המשותף או מעבר ליקומים אחרים גם היא באה בחשבון. אגדה, אחרי הכל זאת אגדה זאת אגדה.
דל טורו טובל את הסרט הנפלא שלו באהבת הקולנוע, בזכרונות קולנועיים וברגעים בלתי נשכחים של המסורת ההוליוודית ובעיקר של המחזמר ההולוודי שהיה שיאה של הבדיה הקולנועית הממכרת וכולו חגיגה של מציאות מקבילה יפה יותר, טובה יותר ומושלמת יותר. הוא פורש את האיזכורים הללו ברגעים שבהם הגיבורה, אלייזה אספוזיטו וידידה ושכנה ההומוסקסואל המזדקן והמובטל גילס מתבוננים במסך הטלויזיה בשחור לבן של שנות ה -60 בקטעי שיר וריקוד בסגנון שירלי טמפל, כרמן מירנדה וג'ינג'ר רוג'רס, צופים באחד מסרטי הראווה התנכיים, אלייזה בעצמה רוקדת עם מקל המטאטא כמו פרד אסטייר ב"חתונה מלכותית" ובמיקום דירות השניים הצמודות הדחוקות בחלל מעל בית קולנוע ריק כמעט מצופים המקרין בעיקר סרטים ישנים. אבל השיא שייך, ללא כל ספק לאחת הסצנות הנפלאות יותר בסרט המתרחש לקראת סופו שבו החלום בתוך חלום, האגדה בתוך אגדה, הופך לרגע אחד נפלא למציאות הסובייקטיבית של אלייזה ושל הצופים כולם.
דל טורו עצמו מודה שאת דמות היצור שחציו אדם וחציו איגואנה הוא נושא מילדותו עת העריץ ועקב בנשימה עצורה אחרי העלילות שבין אדם ומפלצת ב"המפלצת מהלגונה השחורה" וכאן הוא רק מחליף בין ה"רעים" ל"טובים" בהיפוך תפקידים. המפלצת אינה מאיימת, כאן היא קורבן ומושא לאהבה.
נכון שהסרט מתכתב , אולי טוב יותר עם מי שמכיר את תולדותיו של הקולנוע ויכול לכוון את הקרסים האסוציאטיבים שבו, אולי גם נטפים מהמשל אותו הוא מניח על המסך, אל רגעים מכוננים בחייה של התוצרת ההוליוודית בעיקר, אבל אם נזכור שתוצרת זאת הפרתה במשך שנים את עולם החלומות ועיצבה את האגדה המתקיימת על המסך ובלב במקביל למציאות שמחוץ לאולם ובהצלחה אדירה, נבין שבסך הכל הסרט הזה יכול לטלטל גם את ליבו ורגשותיו של הצופה מן השורה. כי גם כאן – זה עובד נהדר.
"צורת המים" היא כאמור אגדה על בדידות, על ידידות, על אנושיות ומהותה, על קשר ואהבה ועל רוע ואטימות. החומרים מהן עשויות אגדות ובמקרה הזה במרחב עלילתי שנע בין "היפה והחיה", הגיבן מנוטרדאם", אולי גם "ספלאש" ועד ל"אי.טי". כולם סיפורים שיוצאים מן הלב וחודרים איליו בחזרה בהתרגשות ומעורבות רבה. זהו סרט המספר על הקשר שנרקם בין מנקה אילמת ויצור פלאי , אל או מפלצת שמוחזק במעבדה סודית בארה"ב של תחילת שנות השישים, שיאה של המלחמה הקרה.
אלייזה וחברתה השחורה זלדה עובדות בבסיס הסודי בבולטימור, לשם מובל היצור האמפיבי שנמצא ביערות האמזונס. משום שיש לו כנראה יכולות על (בין האינדיאנים הוא אפילו מוחזק אל) מנסה איש הביטחון סטרייקלנד שלכד אותו לפרק אותו לגורמים שאולי יציעו יתרון לאמריקאים במאבקם הקיומי עם הסובייטים בחלל ועל כדור הארץ. בנתיים הוא מתעלל בו עד דם באכזריות.
האשה הקטנה והבודדה, אילמת שמתקשרת עם העולם בשפת הסימנים מצליחה ליצור קשר עם המפלצת המוזרה, במערכת יחסים ההולכת ותופחת לאהבה ולצורך להציל את היצור מגורל אכזר, כשהיא נעזרת בשכן הנאמן, בחברתה המנקה וברופא שנזכר בשבועת היפוקרטס ובסקרנותו ואחריותו המדעית.
דל טורו מתיך באופן נפלא את סיפור האגדה עם המציאות הקשה בה הוא מתרחש באופן הלירי שבו הסרט מעוצב ומצולם, עם גאונות ויזואלית ובשימוש יצירתי ונפלא ביכולות המחשב וכמובן בדרך שבה הוא מנתב את העלילה וממצב בה את שחקניו הנפלאים. ריצ'רד ג'נקינס, מייקל סטולברג, אוקטביה ספנסר, מייקל שנון, דאג ג'ונס ועל כולם סאלי הוקינגס הקסומה עם היכולת שלה לנוע בין שמחה לכאב, עצב והומור. בקיצור – סרט מושלם שיחמם כל לב.
"צורת המים" – 10 בסולם אורשר
The Shape of Water