עוד הרבה לפני עידן טיסות הלאו קוסט והשמיים הפתוחים, כשנסיעה לארה"ב או לונדון היתה מבצע מתוכנן היטב, יצא שמה של "קאטס" כעינוג תיאטרלי שפשוט אסור להחמיץ למי שביקר באחת משתי זירות האולימפיאדה של כשרונות הבמה. ברודווי או הווסט אנד. שלטי ענק בשחור שעשרות אישונים צהובים ריחפו בהם שאבו את הקהל אל האולמות במשך 21 שנים (או 19, מהצד השני של האוקיאנוס) והפכו את המיוזיק'ל החתולי הזה לאחת התופעות האמנותיות הבולטות של המאה העשרים. כל הפרסים האפשריים חולקו ואנדריו לויד וובר, מי שהיה אחראי על התופעה היה לאלוהים, לפחות אחד מהם של עולם עסקי השעשועים.
"קאטס" זינק על הבמה בלונדון ב 1981 ולא ירד עד שנות 2000, שובט בפירואט לניו יורק שנה אח"כ וגם כאן הפך לאזרח של קבע. הפלא היה גדול כל כך בעיקר משום שלמחזמר הזה לא היתה עלילת ממשית, כך דרשו בעלי הזכויות. כולו היה מורכב משירי חתולים שכתב טי. אס אליוט בספר שפרסם ב 1939 ונקרא "ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים", אסופה קסומה של דמיון מחודד וחריף. וובר התחיל להלחין את השירים ב 1977 וחמש שנים אח"כ, בעזרתו ובבימויו של טרוור נאן שהיה המנהל האמנותי של הרויאל שייקספיר ת'יאטר והכוריאוגרפית ג'יליאן לין העלה את היצירה שלא היו בה דיבורים כלל וכולו היה רק שירים ובלט על הבמה. והשאר "זכרונות" כשם השיר המפורסם שהוסיף נאן לאסופה המקורית.
בניגוד לדרך הסלולה המצפה למחזות זמר בימתים מצליחים, איש לא ניסה להתמודד עם האתגר להעביר את סיפורי ה"ג'ליקלס" החתולים האנושיים הללו לקולנוע. הראשון שעשה את זה היה וובר עצמו שבשנת 1998 אסף את טובי המשתתפים בכל הגרסאות והלחים גרסה מקסימה ששחזרה את ההפקה הבימתית. המוסיקה הוקלטה מראש, 16 מצלמות, בבימויו של איש הטלוויזיה דייויד מאלט הנציחו את המופע פעמיים, בלי קהל. מאוחר יותר הושלמו גם צילומי התקריב ומהמקור קוצצו כעשרים דקות כדי להתאים את התוצאה למסגרת הקרנה בטלוויזיה. איילין פייג', ג'ון מיילס, קן פיג', רוזמרי פורד ורקדנים נפלאים נוספים אחרים נלחמו כנגד כוח הכבידה וניצחו בתפאורה המקורית, מגרש גרוטאות מוזנח שבו נערך בלילה אחד ארוך, מידי שנה נשף חתולי הג'ליקלס . זה האירוע במהלכו מתאספים חברי שבט החתולים ובו ייבחר החתול אשר יזכה לעלות לשמיים ולהיוולד מחדש לחיים חדשים. וזה למעשה החוט המקשר בין השירים והריקודים.
אל העולם הטעון והנוסטלגי הזה מתפרץ עכשיו טום הופר האנגלי ומנסה להציע את הגרסה שלו למחזמר ומתנפץ עוד בשלב הטריילרים אל הקיר הדוקרני והאכזרי של הביקורת העולמית ולתגובה צוננת של הקהל שמתנהג בהתאם. והאמת, נדמה לי שזה מגיע לו, אולי לא כל כך חזק אבל סטירת הלחי המצלצלת של ענף הקולנוע וצופיו היא בהחלט במקום. להופר יש בעיה מקדמית. בעיה של במאי מטאור שלהט מהר מידי וחזק מידי כדי לכלות עצמו לדעת בחוסר צניעות והעדר פרופורציות של יכולותיו. הוא זרח עם כניסה מתפוצצת לקולנוע ב"נאום המלך" והפרסים שחולקו לו בעקבותיו ומיד יצא להסתער על "עלובי החיים", אחד ממחזות הזמר/אופרטות המצליחים בעשור האחרון על במות העולם. והוא עשה בו שמות. המפיקים נכנעו לכל גחמותיו, ויש לו, וכך הפך המחזמר התיאטראלי לקולנוע תיאטראלי, עם תפאורות ואמצעי הפקה ושחקנים שלא יודעים לשיר שנדרשים לעשות זאת, חי מול המצלמה והמקרופון. התוצאה היתה, במקרה הטוב מגוחכת, אפילו משעממת, מתישה ובהחלט בעייתית. חוויה על הבמה הפכה לבכי על מסך הקולנוע והמוסיקה הנהדרת והמוכרת שנאנסה כאן, לא יכולה היתה לעזור.
עם הניסיון המפוקפק הזה הוא הולך לכבוש את "קאטס" ויוצא לו, פחות או יותר אותו דבר כמו מה שקרה ב"עלובי החיים". יכולות טכניות אין סופיות של תוכנות ומחשבים ועיבודי תמונה שעלו המון, וגם הפעם שחקנים גדולים שלא יודעים לא לשיר או לא לרקוד. הצעירים הגמישים עדיין מפזזים באתלטיות, אבל התפקידים העיקריים עם ג'ודי דנץ' ואיאן מקקאלן הוותיקים, עם ריי וינסטון ואידריס אלבה שאינם זמרים ועם טיילור סוויפט שאינה שחקנית (רשימה חלקית) די מעוררים חמלה.
בעולם ה CGI המציע פתרונות ויזואליים אין סופיים, הופר נשאר לא רחוק מאיזור הגידול של הבמה ומשאיר, שוב טעם של הצגת תאטרון לא מפותחת. תארו לעצמכם מה היה עושה עם החומרים הללו במאי כמו טים ברטון או ווס אנדרסון, למשל, לאן היו החתולים עפים ואיך היו מחשבים צעדים אחור וקדימה. אבל כדי להשאיר רושם של קולנוע ואולי להסתיר את חוסר היכולת עורך הופר את הסרט בעצבנות היסטרית, עובר מזוית אחת לשניה במהירות שלא מותירה אפשרות לעכל את ההתרחשות, לקלוט את התמונה הכללית אפילו ליהנות מהמלודיות והטקסטים הנהדרים של המקור של אליוט-וובר.
כדי להפוך את המוצר שלו לתואם פוליטי הוא משנה את הסיפור, לא משמעותי מאוד, אבל בכל זאת ומעצים את התפקידים הנשיים בעלילה. את סבא דיברימימוס הזקן, פטריארך החתולים שאמור להחליט מי החתול שיזכה להזדמנות נוספת וחיים חדשים הוא מחליף בסבתא דיברימימוס ומקפיץ את ויקטוריה, החתולה הזנוחה המבקשת להתחבר לחבורת הג'ליקלס מירכתי הקורוס למרכז העלילה. וכך מאבדת הסבתא החביבה את יכולת השירה והריקוד, עיסוקי במה שג'ודי דנץ' מעולם לא הצטיינה בהם ופרנצ'סקה הייווארד הבלרינה הצעירה המתוקה באמת אך חסרת הניסיון במשחק את יכולת השכנוע הדרמטי.
להודות על האמת, לא ראיתי את "קאטס" על הבמה בביקורי בלונדון או ניו יורק, אפילו נמנעתי מלהתקרב – המחירים הגבוהים וספקות מובנים על עייפות החומר אחרי כל כך הרבה שנים, ערב אחרי ערב והצגות צהריים ומה שאלה שעושים לשחקנים, שלחו אותי לחפש הפקות טריות יותר. ולכן המפגש עם סרטו של הופר, כולל המעבר הבלתי נמנע דרך פילטר הביקורות הנוראות שנכתבו עליו, גם כאלה בשפה שאינה מכבדת את מקצוע הביקורת, היה מסקרן. זה שהיום לא עושים מיוסיקלס בסגנון הישן, תוך מתן כבוד ליכולות הפיסיות של השחקנים-רקדנים וזכות התבוננות בכישרונות שלהם בפעולה, לזה כבר התרגלתי. אבל כאן זה היה מוגזם, פרוע, לא הגיוני ודי אכזרי. לשחקנים ולקהל. נראה שמישהו חתך וחיבר בהתקף אפילפטי לא רצוני את הסצנות לבליל צקלוני של פריימים בלי הגיון וסדר רק כדי לדחוף את התנועה והקצב אל סף הקליטה של הקהל. רק לקראת החלק האחרון זה מאבד אנרגיה, ממש כמו הסופה הטרופית ובסוף זה אפילו נסבל.
אבל אז, רק מתוך סקרנות מצאתי את הגרסה של 1998 ו"קאטס" החדש פשוט נמחק לי מהזיכרון. איזה הבדל, איזו יכולת, איזה כישרון של הדמויות על הבמה, איזה הומור שופע המתאים לטקסטים הממזריים של אליוט, איזה אתלטיות של הרקדנים, איזה קולות מהוקצעים, קצב מדויק ומיניות שופעת. אדם הוא חתול כאן וחתול הוא אדם, בדיוק כמו ששר ג'ון פייג' בנאום הסיכום שלו במעלה ערמת החתולים כסבא דברימימוס אחרי שבחר את החתול הזוכה בנשף וכפי שלואטת דנץ' כסבתא דיברימימוס בתמונה מגוחכת על ראש האריה בכיכר טרפלגר בשחר של יום חדש. ופתאום הבנתי את הקסם והבנתי מה הפריע לי בפומפוזיות המתנשאת והטכנית של טום הופר. כשיש דמיון וידע ויכולת, הם מופיעים מיד. ב"קאטס" 2019, אפילו עם דנץ' ומקקאלן ואידריס אלבה וטיילור סוויפט וג'יימס קורדן וריי וינסטון הם פשוט לא הופיעו לעבודה.
"קאטס" – 6 בסולם אורשר
Cats