"ואולי, לא היו הדברים מעולם… ההיית. או חלמתי חלום" (רחל, כנרת 1927).
בסרטו "טרנזיט" משנת 1979 מביא הבמאי דני ווקסמן, אחד הבולטים והחשובים שפעלו בקולנוע הישראלי, מי זוכר ? את סיפורו הדמיוני של אריך נוסבאום, מהגר נצחי שחי על מזוודותיו בתל אביב אך חולם לחזור לברלין של ילדותו. בשבילו זאת היא המכורה האמיתית משורשיה ינק ואת זיכרונותיה הוא מעלה באוב יום יום אל מול חיייו העלובים בלבנט, בארץ החדשה שלא מבטיחה וגם אינה מקיימת עבורו דבר.
עם גדליה בסר בתפקיד הראשי מצליח ווקסמן לפרוש תמונה של אדם ללא הווה שחי בפנטסיות העבר שכבר לא קיימות, שמתאווה לימים שבהם ברלין היתה מעוז של תרבות, מרכז העולם, מגנט מפואר לאמנים ויוצרים, בית מטבע לחוק וסדר וערכים הומאניים אוניברסאלים, מציאות שנכחדה עם עלית הנאצים לשלטון והימים הקודרים של מלחמת העולם השניה. נוסבאום כבן דמותו של אביו של ווקסמן מעדיף לחיות את הפנטסיה מאשר להביט לאמת בפנים, מחליף את העולם הריאלי בחלום שכבר נגוז.
מור קפלנסקי ויריב בראל מציעים פרפרזה חביבה על אותו נושא בדיוק בסרטם התעודי "קפה נגלר". כאן יוצאת קפלנסקי, דור שלישי למשפחה ששורשיה בברלין, כדי לחקור את המיתוס המשפחתי שעיניינו בית קפה אחד בבירה הגרמנית שהיה לאגדה, מיתוס משפחתי שתפח במעלה השנים לסיפור על בית קפה רב תהילה ששכן ברחוב מרכזי בעיר שהוחזק ע"י משפחת קפלנסקי ומשך איליו את גדולי וטובי האמנים של האומה הטבטונית במשך עשרות רבות של שנים.
את הזכרון נושאת עימה הסבתא של מור, נעמי קפלנסקי, מצידה דוקומנטריסטית רבת מעש והישגים של הטלויזיה הישראלית, מהבולטות בתחום, והיא זאת ששמרה על הפריטים שהחזיקו את המיתוס בחיים. צלחות, מזלגות וסכינים הנושאים את ראשי התיבות של בית הקפה. תמונות, כלים בהם השתמשו הלקוחות ובעלי הבית, אסופה של סיפורים ותאורים מדוייקים באשר למבנה בית הקפה על שלוש קומותיו, פריטים שבנו תפאורה שקרמה עור גידים ונפח למוסד החשוב כל כך בדברי ימי בתי הקפה הגדולים של ברלין, אח שווה זכויות לקמפינסקי, בוכוולד, קפה איינשטיין והקרנצלר.
מור הנלהבת יוצאת בשליחות עצמה, מלווה ברוח גבית מחייבת של סבתא נעמי. היא הולכת אחרי הסיפורים, מנסה לעמת אותם עם המציאות ולדווח אחור, לחמ"ל המשפחתי הצופה במהלכים, מחכה לאות לחזור אל מקורות התהילה. השיחות שמנהלות מור ונעמי אופטימיות אבל לא מדוייקות ביותר. הנכדה הצעירה מספרת לסבתא בטלפון את מה שהיא רוצה לשמוע, סיפורים על התקדמות בבדיקה, על צילומים שהולכים היטב, על אוירה חיובית. ובלב היא יודעת שהיא מתקדמת, צעד אחרי צעד אלי שוקת שבורה. קרן הרחובות שבו שכן בית הקפה נהרסה והיא היום גינה ירוקה והזכרונות של בני המקום אינם מבטיחים סיפורי הוד והדר.
בהשבר מיתוס יוצרים אותו מחדש וכאן מתרחשת המטמורפוזה האלכימית המקסימה של הסרט. קפלנסקי עוברת בחיוך את החומה הברלינאית שלה המוצבת בין הדוקומנטארי לפיקשן, בית התעודי לעלילתי ובוראת מחדש, בדמות הסיפורים המומצאים, את בית הקפה ותהילתו. מחייה את סיפורי סבתא.
הנה אחת הפעמים הבודדות ששני ז'אנרים מתנגחים אלה חיים היטב ובחינניות יחדיו. הסרט התעודי שמטרתו לחשוף מציאות והעלילתי שרוצה לעצב אותה ולרפד אותה בהאפי אנד, בסוף טוב. המהלך הזה הוא גם משעשע וגם מפתיע בסרט של קפלנסקי-בראל, אך מתאים מאוד לרוח הקלילה, הנוסטלגית המהלכת בו כבר מהשלבים המוקדמים שלו. הוא גם אמיץ ומעורר כבוד כי לא בכל יום מודה יוצר על "תיקון מסלול מחדש" בלשון תוכנת הניווט "וויז" רק כדי לחזור הביתה בשלום.
"בית מרקחת עומד 30 שנה במקום אחד. למה להזיז?" מבכה יוסי בנאי את מכוניתו ההרוסה אל מול רבקה מיכאלי, אשתו הנהגת במערכון מ"ילדות קשה" ואת זה, בערך שואלים גם קפלנסקי-בראל. אם יש סיפור טוב שמחזיק משפחה כל כך הרבה שנים – למה לשנות אותו. "קפה נגלר" שומר על הזכרון ועושה את זה בכשרון רב בסרט על בית קפה שלא ידע שהוא כזה ומי אמר שאסור לעגל קצת פינות בשביל שלמות המשפחה ונחת רוח. אחרי הכל – הסביבה שלנו רוויה בימים האחרונים בשכתוב אובססיבי של העבר הלאומי שלנו. אבל זה כבר נושא הרבה יותר רציני.
קפה נגלר – 9 בסולם אורשר