"רומא" – אפשר גם בבית, 9 בסולם אורשר . גידי אורשר

ב 1971 היה אלפונסו קוארון ילד בן 10 שגדל בשכונה בורגנית במקסיקו סיטי והחל לפתח את אהבתו לקולנוע. כמעט חמישים שנה אח"כ הוא מנסה ללכוד את הזיכרון של אירועים שחווה בתקופה זאת כדי לאגד אותם בסרט שאשדות של ביקורות מהללות מפארות את תהילתו. קווארון מצטרף כאן לשורה של במאים שעיבדו זיכרון ביוגרפי לסיפור קולנועי, חלקם עשה זאת באופן מודע ואפילו אופראי וחלקם שתל ניגוני ילדות בצניעות מאופקת. בין הבולטים מתפוצצים בנוסטלגיה מעוצבת מאוד פליני ו"זיכרונות" שלו, וודי אלן ו"ימי הרדיו", בין השאר, פדרו אלמודובר ו"לחזור" בין השאר וגם ג'ון בורמן ו"תקווה ותהילה" בין השאר. יש כמובן עוד…

לכל אחד מהבמאים הללו ומהסרטים הללו יש טביעות רגל כאלה ואחרות ב"רומא", האישי מאוד של קוארון שגם הוא מציע לנו מלא המסך הגדול או הקטן (עוד נדון בעניין) את נקודת המבט שלו. סיפור בגובה עיניים של ילד צעיר עם גבולות הגזרה המצומצמים שהחיים מקצים לגיבורים קטנים כאלה. במארג האנקדוטות שבונות את הסרט משלב קוארון את הפרטי לצד הכללי, את האישי לצד הציבורי, את המשפחתי לצד הלאומי כאשר העדות שלו על המתרחש בבית ובסביבתו היא ממקור ראשון. כל השאר הן עדויות שמיעה שחייבות את קיומן גם לכרוניקה ולדברי ימי מקסיקו. החלוקה הזאת באה לידי ביטוי גם באופן הסיפורת כאשר בחלק המוכר, האישי הוא נוסטלגי, פואטי יותר איטי בהתקדמותו בעוד שהרגעים המוקדשים לאירועים המתדפקים על זכרונו ופורצים פנימה מחוץ למשפחה דרמטיים יותר וקצביים.

חזרה נוסטלגית כזאת, עשרות שנים אחור היא כמובן הצצה שיכולה להיות מרתקת בעיקר לעולם הפנימי של הבמאי. מה שאנחנו רואים על המסך אינו צילום תיעודי של החיים אלא הרכבה מחודשת של מה שהתעצב בדמיונו של הבמאי שבונה מחדש את העולם שלו בתמונות. יותר משהו מסמך היסטורי אובייקטיבי זוהי חדירה למערכת אישית ופרטית של התרשמויות. להלן מפגש מחודש של מופשט ומוחשי. כשפליני עשה את "זיכרונות" ב 1973 הוא חזר לימי ילדותו בשנות השלושים בעיירת הולדתו רימיני, אבל רימיני שעל המסך לא הייתה באמת העיירה שבה גדל. זאת הייתה העיירה אותה עיצב בעשרות שנים של חוויות, התרשמויות, כאבים, שמחות ויצירה שגם היא החליפה סגנון וצבע. כל כך היה ברור לפליני שגם לקהל הצופים ברור שמדובר בעולם בדיוני שהוא בורא מחדש עד שהחליט אפילו לא להסתיר את "אמצעי הייצור" הקולנועיים. וכך הסרט כולו צולם באולפן, הים היה יריעות פלסטיק, האוניה עשויה מקרטון, הירח היה פרוז'קטור והערפל ממכונת עשן.

ועם זאת הצליח הגאון האיטלקי, שהיה בימי הקולנוע הראשונים שלו מאחרוני הניאו-ריאליסטים, להציע עולם מופלא שהיו בו רגעים אינטימיים (ומצחיקים לעיתים עד דמעות) של מפגשים עם המשפחתי – הסבא אותו אהב, אבא ואימא ואח ומבשלות וכיתה, בית ספר ומורים לצד התרשמויות היסטוריות כמו ביקורו המאכזב של הדוצ'ה בעיר, סיפורי הרחוב, שפת הים, וריח הימים ההם של איטליה הפשיסטית המצפה לניצחון על העולם. קוארון מצליח לשחזר, בשפתו ובאמצעיו ולעולם מודע הרבה יותר גם לפוליטיקה וגם לקולנוע את הזיכרונות שלו באופן מאופק יותר, אך מרגש לעיתים לא פחות.

גם ב"רומא" אנחנו חודרים, לאט לאט לתוך הבית הגדול בשכונת רומא במקסיקו סיטי, משתכשכים בשלולית מים בכניסה, מטיילים בחדריו, עולים במדרגות, מתעכבים על הריהוט העתיק והכבד (שחלק ממנו הובא מהבית של קוארון עצמו), עוקבים אחרי יושביו. תחילה אנחנו עם משרתת אחת, ומצטרפת שניה, הכלב, נכנסים שאר בני הבית, הילדים, אימא, אנחנו עולים על הגג ולבסוף מגיע גם האב במכוניתו האמריקאית הענקית שכמעט לוחכת את המבואה הצרה ומתחככת בקירותיה. היחסים שבין הדמויות שבבית הולכים ומתפתחים מלווים בתנועות מצלמה איטיות, מצלמה שהולכת ימינה ושמאלה, פונה לכאן ולכאן כדי לכלוא את העולם הסגור והמוגדר בה הן מתקיימות. וכמו הילד-המספר איננו חשים עדיין בחשרת העננים המאיימת על השלווה והשגרה.

לאיטו נוטל אותנו הסרט ומציב מולנו את דמותה המרכזית של המשרתת. קליאו שידה בכל. מנקה את המבואה, מסדרת את הבית, משכיבה את הילדים לישון, מעירה אותם בבוקר, מביאה את הצעיר מהגן שלו, עוזרת לחברתה המבשלת וגם מגישה לאדון הבית את כוס התה שלו, בחיק המשפחה אל מול הטלוויזיה, ברגעים אחרונים של שקט. לאחר שהתבססה דמותה כחלק מהמשפחה יכול קוארון לפנות גם לסיפורה שלה, המחבר אותנו עם המאורעות החיצוניים. וכאן הקצב משתנה, האווירה הפסטוראלית מפנה מקום לכאוס הקיומי המשפיע על היחיד והרבים.

בחלקו השני של הסרט חודרים דברי הימים של מקסיקו ומתערבים גם בחיים הפרטיים של הדמויות שהכרנו עד עכשיו, ובייחוד בחייה של קליאו. כאן משחזר קוארון את ימי המחאה האלימים של הסטודנטים אל מול מדיניותו של הנשיא לואיז אלוורז שהחליף חברבורותיו והפך מדמוקרט לדיקטטור. המהומות נתקלו ביד ברזל של הצבא והמשטרה והגיעו לשיאן ביוני 1971 בטבח בחג הלחם והיין הנוצרי שבו נהרגו מפגינים רבים בהתקפה אכזרית של השלטון על מתנגדיו. הסיפור האישי של קליאו מגיע אף הוא לשיאו כאן בכמה סצנות דרמטיות אדירות מבע כמו רגעי הלידה של התינוקת שלה, סצנה המשתווה בחוזקה לסצנת הלידה ב"ליידיבירד, ליידיבירד" המרטיט של קן לאוץ'.

הצבתה של קליאו במרכז הסרט ולידה גם דמויותיהן של האם המחכה לחזרתו של בעלה הדוקטור, הסבתא והמבשלת הופכת את "רומא" לסרט בעל מודעות פמיניסטית חריפה ומרתקת המכיר בעוצמתה ובחשיבותה של האישה כמרכז העולם, לפחות בעולמו של הילד המספר. וכאן, כאמור מהדהד זכרונו של אלמודובר שגם הוא גדל בסביבה של נשים שעיצבו את חייו עליהן הוא מספר באהבה רבה ב"חזור", למשל… ואכן, קוארון מקדיש את הסרט למטפלת האהובה שלו שעל פיה שורטטה דמותה של קליאו. הבחירה המדויקת של יאליצה אפאריסיו, פנים אנונימיות בניסיון קולנועי ראשון לתפקיד מעצימה את התחושה וההישג. אפאריסיו, מורה במקצועה שמגיעה לצילומים מכפרה הקטן לאחר מסע חיפושים ארוך של קוארון וצוותו מביאה לסרט יכולת אינטואיטיבית מרשימה, אולי חד פעמית וכנות מרגשת שנבנית על קווים ביוגרפיים דומים בינה ובין הדמות אותה היא מגלמת. היא חזקה ושבירה, רכה וקשוחה היא העוגן האמתי שמחזיק את הילדות של המספר והקשר שנבנה בין הבמאי והשחקנית האותנטית שלו מהפנט לרגעים.

הבחירה של קוארון בדמות אנונימית לתפקיד מרכזי והצבה של לא-שחקנים גם בתפקידים אחרים (למשל הרופאים בבית החולים בסצנת הלידה ולמעשה רוב המשתתפים כאן מגיעים לראשונה אל מול מצלמת קולנוע) לא הופכת את הסרט לניאו ריאליסטי. כי לבד מעובדה זאת אין בסרט שום רמז לעיצוב סגנוני זה, שלא לדבר על אפשרויות והקפי הפקה הרחוקים כאן מהניאו ריאליזם הנזירי. נכון, חלק מהסרט צולם ברחובות מקסיקו סיטי, אבל חלק נכבד צולם גם באולפן ובתנאים מבוקרים. ונכון, הסרט מצולם בשחור-לבן קונטרסטי מאוד, אבל כאן זה (כמו אצל פליני) כדי להדגיש את אמצעי הייצור של הסרט ולהרחיקו מקולנוע ריאליסטי. להזכירכם – הקולנוע בשנות ה 70, השנים בהם מתרחשת הסרט היה כבר מזמן מציאות בצבע…

ומילה נוספת על עניין נטפליקס ודילמת אופן ההפצה של הסרט שהפכה גם היא להיות במקרה זה חלק נכבד מהביקורת. נכון, ככלל שצפייה בקולנוע ועל מסך גדול עדיפה על צפייה בטלוויזיה הביתית, אפילו בימים שבהם המכשירים בבית גדולים כמעט כמגרשי כדורגל ואיכות הקול מעולה במערכות משוכללות. בכל זאת הריכוז, הקליטה, המיקוד של הצופה באולם כשהוא יושב בשקט בחושך (אם אין סלולריים מופעלים בסביבה, צופים מתלחשים  ואפילו כאלה שזונחים הסרט באמצע) ומתבונן בנקודות האור המרצדות לפניו חדים יותר מצפיה בבית עם כל ההפרעות שמסביב. אבל את זה לוקח הבמאי בחשבון, בוודאי כאשר הוא מפיק את הסרט ויודע שהוא מכוון לצפייה ביתית. וקוארון, בהחלטה מושכלת עשה בדיוק את זה והכין את הסרט שלו למציאות של נטפליקס כשהוא יודע שמי שהפיק לו את הסרט גם יפיץ אותו ובדרך מסוימת – עם כל המחיר של ההחלטה. והמחיר, לפחות לטעמי, היה הוגן.

"רומא" הוא ללא ספק סרט מעניין, מורכב, מרתק, סרט שצריך לתת לו את הזמן להתפתח ולא לאבד תקווה. יש בו כמה מעמדים מרגשים, מרתקים, מטלטלים ויש בו הרבה אהבה, כנות והכרת טובה, לצד חשבון נפש. בשביל קוארון הוא ללא ספק, כסרט הנושק בביוגרפי אחת מפסגות העשייה, לפחות עד עכשיו בקריירה משגשגת המתנייעת בין הוליווד למקסיקו. האם הוא הסרט הטוב של העשור, של המאה כפי שהוכתר ע"י כמה מהמבקרים ? לא יודע. מה שכנראה בטוח יפול בחלקו זה פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, בטקס בעוד כחודשיים. בין המועמדים יש לפחות מתחרה רציני אחד, "אהבה בימים קרים" של הפולני פאוול פבליקובסקי שיופץ, אגב, בארה"ב באמזון... אבל הקשרים של קוארון עם הוליווד והערכת התעשייה שם בוודאי יעזרו לו גם כאן.

"רומא" – תשע בסולם אורשר.
Roma 

רוצה לשתף ?